אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

בטקס פורשים שנערך לאחרונה, נשא דיקן הפקולטה למדעי החברה והרוח במכללה האקדמית אורנים, ד"ר ג'ק פסטור, דברים לסיכום 30 שנות הוראה

היום אני חוגג סיום של שלושים שנות הוראה באורנים.

לפני 50 שנה הייתי בטוח שאני אבלה 30 שנה בצבא ארצות הברית – מה שקראו “A 30 year man, a lifer”

חוויותיי במלחמת ווייטנאם הוציאו רעיון זה מראשי. יצאתי משם ציוני, סוציאליסט, וחדור כוונה לעשות משהו קונסטרוקטיבי בחיי. על כן, עליתי ארצה, הצטרפתי לקיבוץ ונהייתי חקלאי אמיתי.

יום אחד מזכיר הקיבוץ, אסף נהיר, שאל אותי ג'ק מה אתה רוצה? יש משהו? עניתי לו כן, אני מאד הייתי רוצה לשפר את העברית שלי כך שהיא תהיה ברמה של האנגלית שלי. הוא אמר שיחשוב ועוד יחזור אלי.

אחרי שבועיים הוא הודיע לי שהמזכירות החליטה להמליץ לשיחת הקיבוץ שאני אהיה מחנך ומורה להיסטוריה, ושבשנה הבאה שולחים אותי ללמוד באורנים.

עד אז לא חשבתי על חינוך. הייתי בטוח שעם העברית הצה"לית – גידולי שדה שלי אף אדם לא יאפשר לי להתקרב לכיתת ילדים בבית ספר. אולם, בעקרון אני כן האמנתי בחינוך וגם הייתי בטוח שיש לי מה לתרום לאחרים.

בכנות, היו דברים רבים שאהבתי בישראליות, אך לא מעט דברים שממש לא אהבתי. והנה עמדו לתת לי הזדמנות לשנות דברים.

ימי הראשונים באורנים היו מאתגרים, מעניינים במיוחד. כאשר קראנו טקסט על הפרנקיסטים נתקלתי בביטוי, "בפולחן נשים מעורטלות רקדו על השולחנות". שאלתי את המרצה "מהי אישה מעורטלת?". נדמה לי שלקח עשר דקות עד שהכיתה הפסיקה לצחוק. גם ראיתי שאני יותר פופולארי מאשר הייתי אי פעם או אי שם.

עד שגיליתי שהביבליוגרפיות לקריאת חובה כללו לפי התקן לפחות 40% פריטים באנגלית.

כבר היה לי תואר ראשון בהיסטוריה אך כדי להכין את עצמי לתפקיד של מורה להיסטוריה בבית ספר קיבוצי בחרתי ללמוד היסטוריה של עם-ישראל וכמובן תעודת הוראה.

היו לי מרצים מעולים שראוי לזכור אותם: נעמי שילוח, משה גלעדי, יובל דרור, בלוסום ויזן. הם לימודו חינוך והוראה. אך בקורסים בהיסטוריה למדתי סוף סוף איך באמת עובדים עם מקורות ראשונים. הנרי ניר, ברוך בן אברם, ישראל בן שלום ואוריאל רפפורט עשו אותי היסטוריון. יתר על כן, רפפורט ובן שלום פתחו לי את העיניים והלב לנפלאות של ימי הבית השני. מאז היותי ילד אני אוהב היסטוריה, אך הם הפכו את ימי הבית השני לאהבת חיי האקדמיים.

מאורנים יצאתי כדי לכהן כמחנך ומורה בחטיבת הביניים של בית ספר כרמל זבולון. אחר הצהרים ובערבים למדתי לתואר שני בתולדות הבית השני. עשיתי זאת עבור עצמי. שום תועלת גשמית לא היתה יוצאת מזה, למדתי רק למען אהבת הנושא.

עד שיום אחד רקטור האוניברסיטה הזמין אותי לפגישה. כאשר התיישבתי הוא שאל "מה היית אומר לקריירה אקדמית? אנחנו רוצים אותך כמרצה באורנים להיסטוריה של הבית השני".

שלושים שנה עברו מאז.

למדתי הרבה במסלול שלי. למדתי שחייבים לשתף אחרים בדעת, אך צריך לעשות זאת בתבונה ובחכמה. למדתי שמורים חייבים להיות שומרי הגחלת של התרבות, ויש לנו את האחריות הגדולה להעביר את האש לדורות הבאים. ברם גם למדתי שהמרכיב החשוב ביותר בתרבות הוא דרך-ארץ, ואת זה צריך במיוחד להעביר. ולמדתי שאולי לגראצ'ו מרקס יש יותר מה ללמדנו על החיים מאשר לקרל מרקס.

במשך 30  שנה היו לי קולגות נפלאים, אחרי הכל קולג' וקולגה באים מאותו שורש. היו לי סטודנטים נהדרים וזכיתי בשמחה לראות רבים מהם מתקדמים בתפקידי חינוך או במסלולים אקדמיים. והיה לי הכבוד הגדול שעמיתי בטחו בי ונתנו לי אחריות וסמכות.

לא שניתי את ישראל, וכפי הנראה גם לא למדתי עברית ברמה שמספקת אותי, אך לפחות יעד מרכזי אחד הגשמתי – עשיתי משהו קונסטרוקטיבי בחיים.