אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

סטודנטים משלושה חוגים יצאו לסיור בוונציה ובמהלכו גילו כי בעיר יש יותר תיירים מאשר מקומיים, דבר שהסביר מעט את היחס ה"אוהד" שקיבלו מתושבי העיר

גל בנג'יו

לפני מספר שבועות התמזל מזלי, להשתתף בסיור לימודי לוונציה מטעם מכללת אורנים. כבר בשעה חמש וחצי בבוקר היינו על המטוס, נרגשים לקראת הבאות. הסיור פנה לתלמידי החוגים – גיאוגרפיה, לימודי ארץ ישראל, לימודי סביבה ואקולוגיה, טבע, ביולוגיה, מדעים, היסטוריה ואומנות. מי שהדריך את הסיור היו המרצים: ארנון מדזיני, ראשת החוג לגיאוגרפיה – רותי גרטווגן, מרצה בלימודי ארץ ישראל והיסטוריה, וסיליה הראל – מרצה באמונות. הסיור מזכה בארבע נקודות זכות, וזאת כמובן לאחר השלמת עבודת הסיכום. מטרת הקורס והסיור היא שימת דגש בשלושה חוגים עיקרים: אומנות גיאוגרפיה והיסטוריה. את האומנות הובילה סיליה באמצעות הסברים על מבנים שונים של כנסיות רבות שביקרנו בהן. הכנסיות מרשימות בגודלן ובהשקעה הגדולה הכרוכה בעיצובן. תהיתי מדוע הם השקיעו כל כך הרבה שנים וכסף, בנראות הכנסייה (ועוד לפי הסיפורים, היו כאלה מהאומנים, שלא זכו לראות את הכנסייה בשלמותה) מאשר להקדיש את הזמן והכסף לטיפוח העיר. חוג נוסף היה גיאוגרפיה, בניצוחו של ארנון, שהביא רקע על וונציה. היה מעניין לגלות שיש יותר תיירים מאשר מקומיים. דבר זה הסביר מעט את היחס ה"אוהד" שקיבלנו מתושבי העיר. תושבי ונציה רואים עצמם לנשגבים מעל שאר תושבי איטליה, ויתרה מכך, כעיר עצמאית, מכיוון שייחודיה של וונציה הוא בנייתה על המים. החוג השלישי, היסטוריה, ליוותה רותי. בזכות חוש ההומור שלה, הצליחה רותי להראות את וונציה כעיר היסטורית משמעותית, ובעיקר למשוך את תשומת ליבי. למשל, באחת הפעמים כאשר ניצבנו מול בניין שנקרא הארסנל, אמרה "הוונציאלים ידועים בצי הצבאי שלהם, שתמיד הפסיד…".

כשהגענו בפעם הראשונה לוונציה, ראינו כי אין כלי תחבורה או כבישים. הכול בנוי על מים ויש בה גשרים רבים. כלי התחבורה הם כמובן הסירות השטות בנהר. היה מדהים לראות זאת. היו סירות ששימשו כמונית שכתוב עליהן טקסי או סירה שאספה את הזבל בעזרת מנוף קטן המחובר אליה, כמו משאית זבל. הסירה המרשימה ביותר היא הקונסולה, סירה דקה בצבע שחור ומשיט אותה איש שלבושו מעוטר בפסים אדום ולבן ובתוכה יושבים זוגות. היא ידועה כמחווה רומנטית, ומשמשת כפרנסה העיקרית למקומיים.

עלינו על אוטובוס מים בדרכינו למלון. בדרך שמנו לב כי הבתים מחוברים ביניהם והקומה הראשונה נוגעת במים, שם לא גרים. קירות הבתים היו מקולפים והריח לא היה נעים, הרגשנו שהגענו לעיר לא מטופחת. אחת המטרות שלי הייתה לגלות את התרבות המקומית. האיטלקים ידועים כעצלנים. גם כאשר הקדמנו לקום, המקומות לא היו פתוחים. הם עובדים לפי שעון. המסעדות נפתחות בשעה 12:30 ונסגרות בשעה 14:30 בצהריים, ואותו הדבר בערב, המסעדות נפתחות לשעתיים בלבד. האתגר האמתי שליווה אותי היה מציאת אוכל עבורי (שומר כשרות ואלרגי ללקטוז). כל המאכלים שהציעו היו סוגי פיצה שונים, חזיר או פסטות. טוב שהצטיידתי באוכל מהבית. רוב התושבים ניסו ל"נפנף" אותנו כאשר ביקשנו עזרה, הרגשה לא נעימה ושאיננו רצויים. בכל זאת, על מנת שאוכל ליהנות מתרבות טובה, בחרתי לעשות מעשה. תמיד יש לי בתיק אף אדום (היותי ליצן רפואי), והפעם היו לי שני אפים נוספים. הבאתי אותם לחבריי לסיור והתחלנו לעשות מופע פנטומימה ברחוב, יותר נכון בכיכר. להפתעתי רבים מהעוברים ושבים חייכו אלינו ורובם שיתפו פעולה עם המשחקים בלא מילים, בלא שפה. הרגשתי קרוב לאותם אנשים זרים ובייחוד לחבריי לקורס אשר נהנו כל כך וחיוכם "נתקע". אני יוצא מהחוויה הזאת עם הערכה רבה למקום שבו אני גר ולאנשים הקרובים אליי, ושמח על ההכרות עם חבריי לקורס ועל הלמידה המעשית.