אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

במסגרת הקורס צעירים יוצרים בעולם דיגיטלי, ניתחה נוי חדד שורה של סרטים דוקומנטריים בעלי מחנה משותף אחד: היוצרים שלהם מוגדרים כבני נוער בסיכון

נוי חדד

כחלק מהקורס המומלץ והמדהים "צעירים יוצרים בעולם דיגיטלי" של ד"ר אריאל פרידמן, ראשת החוג לתקשורת, התבקשנו לבחור פלטפורמה דיגיטלית: בלוגים, ולוגים, יוטיוב, אינסטגרם, סרטי קולנוע, קליפים ועוד, ובתוך הפלטפורמה להתמקד בנושא מסוים ולנתח אותו.

בחרתי כמובן בפלטפורמה האהובה עליי ביותר – הסרטים הדוקומנטריים, ובתוכה התמקדתי בנוער בסיכון.

במשך שבועיים צפיתי בחמישה עשר סרטים ויותר של קבוצות בני נוער בסיכון. התמקדתי בסרטים דוקומנטריים אישיים המכונים I DOKO"", של בני נוער.

הבחנתי בדבר העיקרי המשותף לכולם – כניסה לחיים האישיים וזעקה גדולה, שלרוב לא הרגשתי איתה בנוח, כנראה בכוונה.

הפרויקט שבחרתי לצפות בו הוא פרויקט הנקרא "גלויות מכאן", סדרה תיעודית בהפקת משה לוינסון ובחניכת דורון צברי שבה נערים ונערות בני 19-16 מקבלים מצלמה לידיים תחת חונכות אישית של יוצרים דוקומנטריים. הסרטים בוימו, צולמו והוקלטו ע"י הצעירים עצמם, והם ניחנים בשפה קולנועית ייחודית. סרטים אלו הם רגעים דוקומנטריים נדירים ומבט כנה ואותנטי על הייסורים הכרוכים בהתבגרות.

מתוך כלל הסרטים שהעלו מגוון של נושאים, כגון: זהות, עבריינות, דת, נידוי חברתי, נידוי משפחתי, אפליה ועוד, בחרתי בשלושה סרטים שהקפיאו אותי בעת הצפייה. סרטים אלו שונים לחלוטין בעיניי מבחינת הרקע המשפחתי והחברתי, אך דומים מאוד מהרבה בחינות אחרות.

היצירות שניתחתי:

1.      "גי'האן" / יוצרת: גי'האן חלאילה. סכנין, 2009.

גי'האן היא נערה בת 16 מסכנין בעלת מגוון תחומי עניין: ריקוד, הדרכה ובגדים. היא יושבת ראש מועצת התלמידים בבית ספרה– הבחורה הראשונה מאז פתיחת בית הספר.

הוריה מגבילים אותה בשעות היציאה מהבית, בלבוש לא צנוע או צמוד מידי, בגלישה באינטרנט ואוסרים עליה לרקוד דבקה כי יש שם גברים. גי'האן מרגישה מחנק ואיננה מסוגלת להישאר בבית יותר.

גי'האן אומרת משפטים חזקים המבטאים את כאבה הפנימי:

- "בגיל ההתבגרות ההורים צריכים להבין את הילדים, ולא לדרוך להם על הראש ולדכא אותם"

- "אומרים שאימא צריכה לעמוד לצדך ולתמוך בך כנגד כולם – אם אימא שלי לא תהיה לצדי, מי יהיה לצדי?"

לקראת סוף הסרט, גי'האן מראה את הכוחות העצומים שלה, היא לא מוותרת לעצמה ומחליטה להילחם כנגד כל הסיכויים. היא חזקה.

2.      "הכבוד של מיכה" / יוצר: מיכה גילקרוב. רמלה, 2006.

מיכה גילקרוב הוא נער בן 18 שגר בשכונת אפקה המרכזית ברמלה. הבילוי העיקרי שלו הוא לשבת עם החבר'ה בלב השכונה, להאזין למוזיקה ולשתות וודקה. הדבר העיקרי שמוביל את מיכה בחייו ובהתנהלותו הוא הכבוד. מיכה תמיד חלם להיות מאפיונר, משום שלמאפיונר יש כבוד.

מיכה הוא היחיד מכל החברים שעזב את בית הספר בכיתה ט והלך לעבוד בחנות הירקות של השכונה. הוא טוען שלהורים שלו לא היה אכפת לאן הוא יצא ומתי הוא חזר.

בסופו של  הסרט, מיכה במונולוג מול המצלמה: "מה אני אגיד לכם? מאפיונר… קצת ילדותי כזה… בסוף בסוף לאן אתה מגיע כשאתה מאפיונר? או שאתה מגיע בקבר או שאתה מגיע בפנים בתא. מאפיונר לא יכול לכייף ולא כלום. כל היום הוא יושב ועושה את העסקים שלו, מפחד שאיזה מישהו יבוא וייתן לו 9 מ"מ בראש".

3.      "מכת בכורות" / יוצר: גיא דוד. רמלה, 2006.

גיא דוד הוא נער בן 16, הילד האמצעי במשפחתו. בביתו של גיא יש לכל אחד תפקיד, ואילו עליו, ה"סנדוויץ'", נופלים כל התיקים: ניקיון הבית וסידור החדר. וויכוחים וצעקות עולות ויורדות במשך רוב שעות היום.

במהלך הסרט גיא מונע מתחושת קיפוח חריפה כלפי אחיו הגדול, שלטענתו מקבל את רוב תשומת הלב של הוריו. גיא מרגיש "אפס" וחסר תמיכה ומחפש את עצמו לרוב בחוץ, בשכונה.

גיא יוצא במסע שבו הוא מברר את עמדת חבריו הטובים ועמדת בני משפחתו בסוגיה.

בעימות הסופי עם הוריו המוביל לצרחות עזות עם אמו, הוא מקבל תשובות שהוא יצטרך ללמוד לחיות איתן.

אחרי ניתוח מעמיק של כל סרט גיליתי מספר עובדות על שלושת הסרטים שהקפיאו אותי: המשותף לכולם הוא חלומות של בני הנוער, בעיות משפחתיות עם ההורים וחוסר ההבנה והתקשורת עם המבוגרים.

מלבד זאת שאנשי חינוך כמונו יכולים להשתמש בסרטים אלו לצורכי טיפול בנערים שלנו (הסינמתרפיה – טיפול באמצעות צפייה בסרטים), הגעתי למסקנה עיקרית שסרטים אלו של בני נוער הזועקים את בעייתם, גם אם בלא מודע, ורוצים להפסיק להיות שקופים בעיניי החברה.

החברה שלנו עדיין אינה מקבלת את בני הנוער שבסיכון וקשה מאוד להחזיר אותם בחזרה למיינסטרים החברתי ולשוק הכלכלי במדינה שלנו.

אני מקווה שכמו שאני פה בשביל המטרה הזאת, כך גם כולם: אנחנו פה בשביל לשנות את זה.