טיפים לשנת הלימודים החדשה

טיפים לשנת הלימודים החדשה

17 אוקטובר, 2016
מתרגשים? גם אנחנו. עמית ססבון, סטודנט שנה ב' (לאזרחות ולימודי ארץ-ישראל) ודור בר, סטודנטית שנה ג' (לחינוך מיוחד ומדעים) החליטו לפנק אתכם בכמ...
המשך קריאה
25th ANNUAL CONFERENCE OF THE DEPARTMENT OF ENGLISH LANGUAGE AND LITERATURE

25th ANNUAL CONFERENCE OF THE DEPARTMENT OF ENGLISH LANGUAGE AND LITERATURE

27 יוני, 2016
25th ANNUAL CONFERENCE OF THE DEPARTMENT OF ENGLISH LANGUAGE AND LITERATURE, ORANIIM The 25th annual conference of the Department of English...
המשך קריאה

This morning I pray for my enemies

19 יוני, 2016
 This morning I pray for my enemies This morning I pray for my enemies. Tonight I will arm myself with placid emotions to pursue those peace...
המשך קריאה

Teaching Icarus

19 יוני, 2016
Teaching Icarus Early morning, much too early for this learning I am trying to revive a weary lesson: Homophones – pair of words, worlds apa...
המשך קריאה

In-between

19 יוני, 2016
In-between I'm not afraid of love, nor hatred. I'm afraid of the in-between of standing on the thin line between  love and hate having no fe...
המשך קריאה

הצטרפו אלינו בפייסבוק

עקבו אחרינו

3 אפריל, 2015 פורסם ב ראיון עיתונאי, תמונת השבוע
2 comments

מורה נבוכים

אביתר איצקוביץ', סטודנט שנה אחרונה במכללה האקדמית אורנים, בקרית טבעון, הוא נכה שמשתמש בקנאביס רפואי כדי להקל על כאבי הגב האיומים, שגם שלושה ניתוחים מסובכים לא הצליחו לרפא. אמנם השימוש בסם לצרכי בריאות הוא חוקי, אך, מוסדות החינוך מסרבים להעסיקו. הרי מי רוצה בחור שמעשן סמים כדמות חיקוי לילדים? אביתר שנמצא בין הפטיש לסדן ומעוניין להתפרנס בכבוד, על פני קיום מקצבת נכות קטנה, חושף את סיפורו האישי שמצביע על האטימות בחברה הישראלית. אשתו, אפרת, סטודנטית לתקשורת במכללה, קיימה עימו ראיון אישי וכואב. אדי גל הביא לדפוס

מאת: אפרת איצקוביץ'

כבכל שנה לקראת חג הפסח, בתי הספר ומוסדות חינוך רבים מפרסמים מודעות דרושים, לקראת שנת הלימודים הבאה: "יש מחסור חמור במורים", "דרושים מדריכים רציניים", "לארגון נוער בסיכון דרושים אנשי חינוך", זועקות המודעות בחיפוש אחר מורים ואנשי חינוך איכותיים, שירצו לעבוד בשנת הלימודים הבאה. אך מסתבר שעבור חלק מאנשי החינוך, הדלתות האלה נשארות סגורות.

IMG_207269249818108

 אטימות של מנהלים

 אביתר איצקוביץ' הוא סטודנט להוראה וחינוך במכללה האקדמית אורנים, בשנתו האחרונה. הוא למד בחוגים למקרא וארץ ישראל, ומעוניין מאוד לעסוק בחינוך. מאוד מעוניין. אבל אביתר, נכה שנזקק לקביים ביום יום, משתמש, כחוק, בקנאביס רפואית. ועובדה זו בלבד, הזויה ככל שתשמע, עוצרת מוסדות חינוך מלהעסיק אותו. החוק מתיר לו להקל על כאבו באמצעות קנאביס, אבל האטימות של המנהלים מונעת ממנו להתפרנס. גילוי נאות: בסיפור הזה אני לא הזבוב על הקיר שמביט על המתחרש מעל, ללא כל מעורבות: אביתר הוא בעלי וזה הופך את סיפורו לעוד יותר כואב.

מאז שהוא זוכר את עצמו, אביתר רצה לעסוק בחינוך. "משהו בעבודה הזו פשוט מושך אותי, אני מרגיש את השליחות שיש בעבודה עם נוער, במיוחד עם נוער בסיכון", אומר אביתר ומוסיף כי: "זה מזכיר לי את עצמי, איך אני הייתי כשהייתי נער, זו לא הייתה תקופה קלה. אני מרגיש את הצורך להיות שם בשבילם, בדיוק בשלב הזה בחיים שלהם, כשהם מחפשים כיוון".

בשש השנים האחרונות, אביתר מוגדר כנכה ומסתובב עם קביים, לאחר שגילו בגבו תשע פריצות דיסק. "זה לא קרה לי מתאונה או משהו כזה. כנראה שזה שילוב גרוע של גנטיקה פחות טובה ועומס לא הגיוני על הגוף. יש לי כתפיים רחבות ותמיד כשהיה משהו לסחוב, אני הייתי זה שסוחב", אומר אביתר. בשנים שקדמו לנכותו, הוא היה לוחם בצבא, עבד בחקלאות והתנדב 14 שנים במד"א. "בזמנו זה נראה לי ממש הגיוני לסחוב על הידיים איש שמן מהקומה השלישית לאמבולנס…", הוא מספר.

תשע פריצות דיסק, זה עסק לא פשוט בכלל, יש לזה טיפול כלשהו? אולי ניתוח?

"עברתי עד היום שלושה ניתוחים. הראשון היה ניתוח מסובך מאוד שתפקידו היה לעצור את ההתדרדרות במצב שלי. מכיוון שהפגיעה שלי היא בעמוד השדרה, מתלווה אליה גם פגיעה בעצבים. ב-2010 הייתה תקופה מפחידה מאוד שבה בכל יום איבדתי תחושה בעוד חלק מהרגליים. בסופו של דבר, נכנסתי לניתוח כשכבר לא הייתה לי תחושה מהמותניים ומטה, וחשבו שאשאר לשבת על כיסא גלגלים. אבל אני נס רפואי, ויום אחרי הניתוח כבר קמתי, ואחרי חודש כבר צעדתי החוצה מבית לוינשטיין על קביים. הניתוחים, השני והשלישי, היו כשהייתי בשנה השנייה ללימודים. השתילו לי אלקטרודה חשמלית על העצבים בגב והיא מפחיתה לי את הכאב עד 30%. אמנם זה עוזר, אבל ממש לא פותר את הבעיה".

אז מה אתה עושה נגד הכאבים?

"בהתחלה, כשעוד הייתי בשלבי השיקום הראשונים בבית לוינשטיין, אחרי הניתוח הראשון, קיבלתי הרבה מאוד כדורים נגד כאבים. כל מיני מורפינים והרואינים (כדורים על בסיס מורפיום והרואין) שאמורים לשכך את הכאב, אבל הם גם לא עשו את העבודה, וגם מחקו לי את הראש. אחרי תקופה בבית לוינשטיין הכרתי בחורה שקיבלה קנאביס רפואי, והיא הציעה לי לנסות. אחרי שניה כבר הרגשתי את ההבדל, פתאום הגב נרגע ויכולתי לנשום ולשם שינוי גם הראש נשאר צלול. ואז קרה מקרה מצחיק, שבו האמא הדתייה והשמרנית שלי השיגה לי את המרשם הראשון לקנאביס".

סמים או תרופה?

  IMG_207894868956614

בשנה וחצי האחרונות אביתר מחפש עבודה בחינוך. בבתי ספר שונים, במועדוניות, מתנ"סים ובארגונים של נוער בסיכון. למרות הקושי הפיזי, הוא מגיע לראיונות עבודה רבים, ועד כה נתקל רק בתשובות שליליות ובדלתות סגורות. כששאלתי אותו מדוע לדעתו הוא לא מצליח למצוא עבודה, הוא ענה מיד: "בגלל הקנאביס. הם אומרים לי בפירוש, 'אתה בחור מיוחד, באמת, אבל…'. אין ספק שכאשר מדובר בעבודה עם נוער, במיוחד עם נוער בסיכון או בחינוך הבלתי פורמאלי, המנהלים מעדיפים מורה שלא משתמש בסמים. יש בזה גם הגיון מסוים. נגיד שבאים אליך שני אנשים לראיון עבודה, שניהם נהדרים, אבל אחד מהם משתמש בסמים והשני לא, במי תבחרי?".

אתה אומר "משתמש בסמים", אבל מדובר בתרופה. המנהלים לא מבינים את זה?

"למנהלים לא אכפת שהעובדים שלהם ייקחו כדורים לשיכוך כאבים על בסיס מורפיום או הרואין, כי כדור נראה כמו תרופה ויש לו שם שמסווה את מה שהוא מכיל. הרי אף אחד לא קורא את רשימת המרכיבים על גב המוצר. אבל כשמדובר בתרופה שיש לה שם בעייתי, והיא נצרכת דרך עישון, זה כבר סיפור אחר".

במבט מובס הוא מספר על עשרות ראיונות עבודה מסורבים, וכששאלתי האם הוא חייב להצהיר על מצבו הרפואי בפני מעסיקים הוא צחק. "תראי, באופן חוקי ועקרוני אני לא חייב להצהיר על זה, אבל כבר קרה לי פעם מקרה ממש לא נעים. לפני שנה עשיתי התנסות בהוראה, באחד מבתי הספר בקרית טבעון.  כבר כשנכנסתי למערכת סיפרתי למנהלת בית הספר על הקנאביס, והיא קיבלה אותי בזרועות פתוחות וראש פתוח. לקראת אמצע השנה יצאתי בערב למסעדה עם חברים, ובאיזה שהוא שלב יצאתי לעשן (קנאביס). בדיוק באותו זמן עבר לידי אחד התלמידים יחד עם אבא שלו. הילד אמר לי שלום, והם המשיכו ללכת.  יום למחרת התברר לי שאותו אבא שאל את בנו מי אני, ומכיוון שזיהה את הריח המיוחד של הקנאביס, התקשר בזעזוע למנהלת בית הספר לדווח שאחד המורים משתמש בסמים. כמובן שהמנהלת ידעה שאני משתמש והרגיעה את האבא, אבל אם היא לא הייתה יודעת, לסיפור הזה יכול היה להיות סוף אחר לגמרי".

 

הסטיגמה כל כך חזקה

 ללא שם

אביתר מספר על מצב מייאש שבו הוא לא מצליח להתקבל לעבודה בגלל השימוש בקנאביס, אך גם לא באמת יכול להסתיר זאת. "זה אבסורד שאדם נכה, למרות כל הקשיים, למד במשך שנים חינוך, רוצה לצאת לשוק העבודה ולהפסיק להסתמך על קצבאות ביטוח לאומי, אבל פשוט לא מצליח. הסטיגמה לגבי הקנאביס היא כל כך חזקה, שכדי להתקבל לכל מקום אני חייב לשקר את המערכת".

יצוין כי, בימים אלו מתנהל קמפיין ויראלי ברשתות החברתיות בשם "נכה, לא חצי בן אדם", המוחא על קצבת הנכות הנמוכה (2,342 שקלים בלבד) שמספק הביטוח הלאומי. "כיום הקצבה לא מאפשרת לנכים להתקיים בכבוד. אם אנשים מתלוננים על יוקר המחייה, שינסו להתקיים מחצי שכר מינימום. הבעיה האמיתית היא שהמערכת מקשה עלי את היציאה לשוק העבודה, שלא לומר ממש לא מאפשרת, ומצד שני גם לא מספקת לי תנאים נורמאליים לחיות. הרי אוכלוסיית הנכים היא אוכלוסייה שיש לה הוצאות כספיות שנלוות לנכות. מדובר בכל מיני תרופות וטיפולים שאנחנו תלויים בהם, ודווקא אנחנו נמצאים בסוג של מלכוד מכל הכיוונים", אומר אביתר.

אם היית יכול להעביר מסר כלשהו למעסיקים פוטנציאליים, מה היית רוצה להגיד?

"אנשים שבאתי לראיונות אצלם אמרו לי שהבעיה טמונה בכך שקנאביס הוא סם משנה מצב תודעה.  אני מעשן קנאביס כבר חמש שנים ברציפות, בוקר ולילה.  בחמש השנים האחרונות הייתי פיקח מספיק בשביל כמעט לסיים את התואר שלי, להתחתן ולחיות חיים רגילים ככל אדם.  אני לא סטלן, אני אדם בוגר ורציני שמטופל בתרופה שתופעת הלוואי העיקרית שלה היא דעות קדומות ובורות.  הייתי שמח לו המנהלים שמזמינים אותי לראיונות עבודה היו מתרשמים מהאדם שאני, ולא מהתרופה שאני לוקח.  היו נותנים לי צ'אנס להראות שיש בי יותר מהמילים שכתובות בתיק הרפואי שלי".

אביתר הוא כמובן לא הנכה היחיד הנמצא במצב המייאש הזה- עשרות אלפי בעלי מוגבלויות בישראל מתקשים במציאת עבודה.  בימים אלה התחיל לצאת אל הפועל הסכם שנחתם בין ההסתדרות למעסיקים והורחב על ידי הממשלה לכלל המשק, הקובע כי עד אוקטובר הקרוב, מקומות עבודה גדולים המעסיקים מעל 100 עובדים יעסיקו אנשים עם מוגבלויות בשיעור של 2% מכלל העובדים, ושל 3% עד אוקטובר 2016.

לפני סיום אמרתי לאביתר שהלוואי שאנשים כמוהו, חדורי מוטיבציה ושליחות חינוכית, יחנכו את הילדים שלי, שלנו.   "הלוואי, מקסימום תוך שנה שנתיים…" הוא צחק.

לככככככלא שם

2 comments

  1. מאת דיקלה:

    מהכירות אישית, אביתר הוא איש חינוך מדהים מטבעו, בעל ידע מקצועי עצום, עם המון אהבה וערך מוסף שלא ניתן למדידה בשום קנה מידה.
    עבור כל תלמיד וכל מערכת הוא מתנה.
    המקרה של אביתר מציף את תחלויי מערכת החינוך, אם היא אינה מקבלת את מוריה איך וכיצד תדע לקבל את תלמידיה.
    איזה חוסר פתיחות וההכלה!!!
    המקרה של אביתר מדגים את האבסורד שקיים במערכת החינוך, מערכת אשר כל תפקידה הוא להוביל את כולנו להיות חברה סבלנית, נאורה ופתוחה ומעל לכל היא בעצמה סובלת מצרות האופקים מזוויע.
    צר לי עליך אביתר, שאתה נאלץ להתמודד עם עגמת נפש כזו, צר לי על המערכת שהיא אינה מסוגלת לרפא את עצמה וצר לי על החברה שתצמח ממערכת חינוך כזו. פשוט בושה!!!
    דיקלה מורה עצובה

  2. מאת ליבי:

    הוא דוגמן?
    ואני מתכוונת לבחור בכסא הגלגלים.
    הוא ממש חתיךךךך

השאירו תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים


תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>