אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

רם צורי, סטודנט במסלול מל"ח והיסטוריה כללית, שנה א’

פרדס חנה, שלוש בבוקר, קר, חשוך וגשום, ולפני עוד חמישה עשר קילומטרים של ריצה. "וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; ". ככה זה נראה בחוץ וככה זה מרגיש בפנים. מתחיל חימום. למה אתה צריך את זה? אני שואל את עצמי. אני מניח שזה סוג התמכרות, עצמי עונה. בוודאי הטובה ביותר מאלו שחוויתי עד היום. אפשר להתחיל לרוץ. גם המחשבות רצות. בתכנית הפעם – כתבה על עצמי לקורס זהות.

טוב, ההתחלה ברורה. רם צורי, בן 44, נשוי לדנה ואב לתום (15), בן (10) ואיה (8). גר בפרדס חנה. איזה שעמום! אני לא יכול לכתוב את זה ככה! הנה בית הקברות של משמרות. גם מאיר אריאל כאן. איזה גאון! לא אכפת לי למות מקרצייה, אם אשאיר לעולם כל כך הרבה יופי וחכמה כמוהו. "שוב אני מוצץ גבעול…העגלה נוסעת אין עצור…והנה נשארת מאחור".

נמשיך עם הכתבה. אעבור על הפרטים עכשיו, וכבר אמצא את הדרך לכתוב אחר כך. עובד כעוזר הוראה בכתה ז’ בבית ספר לילדים עם לקויות למידה של "בית אקשטיין" בפרדס חנה. אפשר להגיד שהגעתי לשם די במקרה. המטרה העיקרית הייתה להתקבל לתכנית מל"ח ב"אורנים". דבר שחייב אותי להיות מוגדר כ"עוסק בחינוך". מבחינתי, הכול היה הולך, אבל אני שמח שהגעתי לשם. אני חושב שזו "עגלה" שטוב לי עליה. לשנים הקרובות לפחות. כבר הייתי על הרבה "עגלות" – עבודת במה בתאטרון, חקירות פרטיות, שמירה, פיתוח נדל"ן, ניהול פרויקטים, בנייה בחבילות קש (לא אמשיך, יש לי רק 500 מילים). חלקן היו מתגמלות בצורה חומרית הרבה יותר מהוראה (זה לא קשה), אבל אף לא אחת סיפקה תחושת משמעות ומלאות כמוה. מתקרב לאמצע הדרך – שבעה קילומטרים וחצי. תמיד יותר קל אחרי האמצע. כאילו הדרך מתקצרת מהר יותר. ככה זה גם בחיים? כי גם בחיים אני מתקרב לאמצע הדרך.

"אורנים". הזוי קצת בשבילי. מסתובב בקמפוס, ומסביבי המון אנשים צעירים על המדשאות ועל השבילים. קצת כמו בסרט. היופי הוא שאני חלק מהסרט הזה! נהנה מכל רגע (טוב, לא מכולם, מרובם). שלם לגמרי עם הבחירה במל"ח. מקווה שבמרוצת הזמן ארגיש כך גם לגבי הבחירה השנייה שלי – היסטוריה כללית.

עוד שלולית בשביל. לעקוף אותה או פשוט לרוץ דרכה? מאז שהתחילו הגשמים, הריצה בשדות הרבה יותר מאתגרת בגלל הבוץ והשלוליות. גם הרבה פחות נוחה. אולי כדאי לעבור לכבישים? או אולי להתרגל לרוץ בנעליים רטובות?

חלומות לעתיד? לא מוגדר. לעלות בסולם האושר ולהגיע הכי גבוה שאפשר, אני מניח. הגשמה עצמית אולי? רוצה למות בתחושה שאני משאיר משהו משמעותי לעולם. בתחושה שלחיי הייתה משמעות אמיתית. חינוך נראה לי כיוון מבטיח. נשאר עוד קילומטר אחד. למה הקילומטר האחרון תמיד קשה? בכתיבה כמו בריצה – לא יודע איך לסיים.

חמישה עשר קילומטרים מאחורי. פתאום זה נראה כל כך קל! מה זה חמישה עשר קילומטרים בשבילי? ממה כל כך חששתי? לא יודע. מה שאני כן יודע זה, שמחר בבוקר, גם אם יהיו לי פחות קילומטרים לרוץ, ארגיש אותו הדבר. מתיחות, מקלחת, ארוחת בוקר. "וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם."

אפשר להתחיל את היום.

בוקר טוב "אורנים"!