אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

נוי חדד, גרה במעונות ב"מכללת אורנים" ובמקור מטבריה. סטודנטית שנה שניה במסלול מל"ח, בחוג לתקשורת ולחח"ק.

למדתי בבית ספר שש שנתי באולפנית "אורט אמונה" בטבריה במגמת ביולוגיה. למדתי פסנתר במשך חמש שנים. כל חיי רציתי ללמוד לנגן על גיטרה, אבל זה קשה לי מאוד.

עברתי קורס מד"צים, והדרכתי בקייטנה. תמיד התחברתי להדרכה אך מעולם לא חשבתי שזה יהיה העיסוק המרכזי בחיי.

אני זוכרת את עצמי ילדה ונערה ריאלית מאוד. ראיתי את העולם באופן רציני וחד צדדי: אתה לומד ומעביר את הידע שלך לעולם, ואין תגמול.

ביום הלימודים האחרון בכיתה י"ב קיבלתי מתנה – עברתי טסט. סיימתי את בית הספר עם ממוצע טוב וישר התחלתי לעבוד בעבודות מזדמנות. מכיוון שהייתי הקטנה ביותר בכיתה ונאלצתי לחכות לגיוס שלי יותר משבעה חודשים, הייתי זמן רב לבד.

החלטתי מהר מאוד מה אעשה בצבא – אלמד שנתיים הכנה לרפואת שיניים ואז אתגייס להיות אסיסטנטית של רופא שיניים במסלול עתודה אקדמית בצה"ל. לאחר מכן אמשיך לקצונה ייעודית בחיל הרפואה, וחשבתי שהעתיד שלי מובטח. משהו השתבש בדרך לגיוס. אנשים אמרו לי שלא כדאי לי וגם התחלתי להרגיש שזה לא הדבר הכי נכון לעשות.

מועד הגיוס שלי התקרב. פחדתי להתגייס לתפקיד שלא אהנה בו ולא אמצה את יכולתי. פתאום החלטתי לעשות מעשה – הפעלתי את קשריי עם חבריו של אבי, שהיה אז מנהל מחלקת הנוער ומחלקת הקליטה והעליה בטבריה. כיום הוא עובד דרך הסוכנות היהודית. תוך מספר ימים החזירו לי את התשובה שציפיתי לה: "את מתגייסת ב- 21.12.10 לחיל החינוך והנוער".

שמחתי !

חיכיתי לזה. בלבי ידעתי שזה הייעוד שלי, אך התקשיתי לקבל זאת. איני יודעת מדוע.

עברתי טירונות וקורס של ארבעה חודשים בתפקיד מד"נית מרחב (מדריכת נוער בבתי ספר), ושובצתי קרוב לבית למרות שביקשתי רחוק. שירתי בלשכת הגיוס בטבריה. לאחר מכן הייתי צריכה לצאת לבתי ספר נורמטיביים ופורמליים באזור. נלחמתי במשך חודשיים על מנת לצאת משם וכדי לקבל תפקיד משמעותי בשבילי.

אחרי פניות למפקדים שונים בצה"ל, ביניהם מפקדי האישי ומפקד מיטב הראשי, הוחלט שאקבל את בתי הספר שאבחר.

העמסתי על עצמי בצורה יוצאת דופן. רציתי להרגיש סיפוק, עוצמה והשפעה. רציתי לשנות את העולם. בתי הספר שהייתי במשך שנה וחצי ויותר הם: "ברנקו וייס" במירון, "אדם חברה וטבע" בכרמיאל, "קידום נוער" בטבריה, הוסטל טבריה (לנערים בצו בית משפט) ו"קידום נוער" בקיבוץ עמיר (ליד קריית שמונה).

מכאן התחילה התקופה האחרת בחיי. תקופה ששינתה אותי לא מעט. בתקופה הזאת התחברתי והתמכרתי לאשת החינוך שבתוכי והרגשתי כמו שאנשים מרגישים כשהם מסופקים ובמקום הנכון עבורם. מאז המשכתי להעמיס על עצמי מספר עבודות בו זמנית ולא להפסיק לעסוק בחינוך.

חצי שנה לפני סיום שירותי הצבאי החלטתי שאני רוצה להכין מדריכי נוער בצבא לקראת השירות המשמעותי שלהם, ושאני רוצה להיות מפקדת. אני רוצה להעביר את כל המידע שצברתי אל נוער שמתגייס עכשיו, ואולי ייתן הכול ואולי לא ייתן דבר.

במשך חודשיים לא החזירו לי תשובה. התאכזבתי. התחלתי לחשוב שלא רוצים בצבא אנשים שהם חדורי אידיאולוגיה ועשייה.

אך לפתע, כארבעה חודשים לפני השחרור, המפקד שלי פנה אליי ובישר את הבשורה: "את הולכת להיות מפקדת בבה"ד החינוך והנוער, צריכים אותך". הרגשתי שהרצפה נופלת תחתיי והתרגשתי.. כל כך התרגשתי !!

כך יצא שארבעה חודשים לפני שחרורי, אני עולה על מדי ב' וכובע מפק"צ שחור והולכת להיות משהו שלא ציפיתי שאהיה, אבל מבחינתי הוא היה שליחות לדור שאני חתומה עליו. דור שאם לא אעביר לו את מה שלמדתי כלום לא היה שווה בעצם. קיבלתי, ועכשיו הגיע הרגע לתת.

השתחררתי חדורת מוטיבציה ב- 20.12.12. עם הקיטבג מהבסיס, בתחנה הרמתי טלפון למכללת אורנים וביקשתי להירשם לשנת הלימודים הקרובה. קצת צחקו עליי כשהבינו שאני רק הרגע השתחררתי, אבל מבחינתי זה היה הדבר הכי הגיוני לעשות.

ירדתי לאילת וניהלתי לובי במלון לאונרדו פלאז'ה במשך כחצי שנה, טסתי לרודוס לשבוע והתחלתי ללמוד. משם הכל היסטוריה.

התחלתי לעבוד ב"קפה קפה" ברמת ישי ובמקביל בפרויקט ילדים "מצוינים" שמגיעים לאורנים. חנכתי ילדה עם בעיות חברתיות במלגת פר"ח.

במשך הזמן צירפתי לקורות החיים שלי את אגודת הסטודנטים בתפקיד ראש מחלקת דוברות והסברה. לאחר מכן עברתי למחלקת תרבות כדי שיהיה לי קצת זמן ללימודים.

לפני כארבעה וחצי חודשים, בזמן מבחני סוף שנת הלימודים הראשונה שלחתי קורות חיים לתפקיד רכזות בפרויקט פר"ח ולתפקיד רכזות נוער בקיבוץ מגידו וביישוב נופית. התקבלתי לשלושתם.

בחרתי בנופית.

החלום הגדול ביותר שלי קשור לחינוך בשני תחומים:

אני חולמת לעסוק בשני תחומי הלימוד שלי, תקשורת וחח"ק.

להקים מסגרת בלתי פורמלית מיוחדת עם הכוח, העוצמה והאמונה שאני אביא אליה.