אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

מאת: יוליה גנקין |

"היהודים שחיו בגרמניה העשירו את תרבותה, העלו את רמתה המדעית, העשירו את כלכלתה ככל יהדות אירופה. מדוע זיהה אותם היטלר כגדולי אויביו? התשובה הנוקבת היא, שכוחם המוסרי של היהודים היה מסוכן יותר בעיניו מכוחם הצבאי של שכניו. גאה אני על היותנו אויבו המושבע של הרשע הנאצי. גאה אני על מורשת אבותינו, שהיא ניגודה הגמור של תורת הגזע".

דברים אלו נשא נשיא המדינה שמעון פרס בטקס לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה בשנת 2012. ייצוגם של יהודי אירופה על ידי הנשיא כגיבורים, כחזקים מוסרית וככאלה שהיוו איום על האויב הנאצי, משקפים הסתכלות מתוך כבוד והערכה כלפי יהודי אירופה בזמן השואה ומהווים חיזוק נוסף לחשיבות הנצחת זיכרון השואה והגבורה במדינת ישראל.

השאלה הנשאלת היא, האם דבריו אכן מתכתבים עם המסר המדיני שבא לידי ביטוי בקולנוע הישראלי מאז הקמת המדינה? האם ניצולי השואה אכן זוכים לכבוד הראוי להם כגיבורים? כמנצחים? ככאלה ש"כוחם המוסרי היה מסוכן לנאצים"? או שמא בהיסטוריה המדינית ישנו מסר מנוגד ששירת אינטרסים מדיניים אחרים והועבר דרך אמצעי התקשורת והקולנוע הישראליים?

מדינת ישראל שמה דגש נרחב על הנצחת השואה דרך טקסים, הכרזת 'יום השואה' כיום לאומי, פעילויות למען הנצחת השואה בעולם והרצאות עדות. כל אלו מובילות להתייחסות אל השואה כאל הנרטיב המעצב של החברה. לכולם נראה ברור שבמדינת ישראל, יותר מאשר במדינות אחרות, ייווצר ייצוג מפאר, מעצים ומחזק של ניצולי השואה, וההתגייסות לקבלם ולקלוט אותם בארץ מובנת מאליה ואפילו נדמית כמשימה נאורה, אך בפועל לא תמיד כך היה הדבר.

לתקשורת, אשר הפכה לסוכן חברות משמעותי בחברה הפוסט מודרנית, ישנם תפקידים מרכזיים בחברה, והיא נמצאת עימה באינטראקציה הדדית, משפיעה ויומיומית. יחד עם זאת, לא פעם הממסד משתמש בתקשורת על מנת להעביר לציבור את הנורמות, הערכים וקודי ההתנהגות הרצויים. בסופו של דבר, הממסד משתמש בתקשורת על מנת ליצור המשכיות לתרבות הדומיננטית (כפי שמדובר בתיאוריה הניאו-מרקסיסטית), להוות סוכן תיווך בין ערכי השלטון לחברה. הדבר בא לידי ביטוי בזווית ובאופן שבהם התקשורת בוחרת לייצג אוכלוסיה מסויימת. מכאן ניתן להסיק שכאשר נחשפים לתוכן תקשורתי יש להבין תחילה את הרקע התרבותי-חברתי שבו הוא מוצג.

כאשר בוחנים סרטי עלילה ישראליים שבהם מוצגים ניצולי שואה במדינת ישראל, בעיקר אלו שיצאו לאור בעשורים הראשונים של הקמת המדינה, נראית הבניית מציאות אחרת, כזו המתנגשת עם אותו ייצוג מפאר שבו אנו רגילים להתייחס לניצולים. בעת הקמת המדינה הנרטיב ששלט בארץ היה מדיניות כור ההיתוך. לאומים רבים התבקשו "לשים בצד" את עברם, לוותר על שורשיהם, להשתלב ב'ארץ ישראל החדשה' ולקבל על עצמם את דמותו של 'היהודי החדש'. 'היהודי החדש' קיבל על עצמו מאפיינים של לוחם, חזק, בעל תושייה וכוח לחימה, אשר כל מהותו הן הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל והסתכלות אל עבר העתיד. לניצולי השואה לא היה מקום בהוויית הדמות הזו. מאפייני תרבותם, ערכיהם, עדתם ומנהגיהם הקודמים לא התאימו לדמות הצבר, אשר היוותה את מהותו של האזרח הראוי בארץ.

בהסתכלות ביקורתית על תפקידי התקשורת ועל האופן שבו היא מעבירה את מסרי השלטון בסרטים שיצאו לאור לאחר קום המדינה ושבהם יש עיסוק בניצולים, ניתן למצוא מסרים סמויים ה"מתחבאים" מאחורי העלילות, הדמויות וזמן המסך המוקדש להן. ביטויים לכך נמצא הן מבחינת האיכות (המאפיינים והתכונות שניתנו לדמויות) והן מבחינת הכמות וההקשר שבו הן מופיעות. המאפיינים שאותם התקשורת בוחרת להדגיש ולחזק בעלילה מעבירים בסופו של דבר מסר ברור שמתחבא מאחורי האשליה ש"זו המציאות". המדינה השתמשה בסרטים על מנת להעביר את מסר 'היהודי החדש' ואת מדיניות כור ההיתוך, ולה "הפריעו" ניצולי השואה. לכן, לא פלא שהם מוצגים באופן שלילי, שכן ייצוג כזה לצד ייצוג מחזק של הצבר ושל 'היהודי החדש', יוצר תודעה אצל הצופים שזו אכן המציאות (למרות שאותה מתווה התקשורת העובדת בשיתוף פעולה עם המדינה).

ניצולי השואה מיוצגים כמוחלשים, כחולים בנפשם וככאלה ש"לא עשו כלום" מלבד לשרוד ולהגיע ארצה. ברוב הסרטים שבהם יש ייצוג של נשים ניצולות שואה הן מוצגות כאימהות חלשות, בעלות הפרעות נפשיות וכאימהות שעברן משפיע עליהן ופוגע בדור הצעיר בארץ. בסרט 'הקיץ של אביה' אנו עדים לשימוש של המדינה בתפקידיה ובדימוייה של התקשורת על מנת להעביר את המסר של התרבות השלטת דרך הבדלים משמעותיים בין ייצוג ניצולי השואה לבין תושבי הקיבוץ.

הסרט מגולל את סיפורה של ילדה בת 10, אביה, בת לניצולת שואה. לאחר חזרת אמה (הניה) מבית החולים לחולי נפש, אביה עוזבת את הפנימייה וחוזרת אל ביתה לחופשת הקיץ. לאור מצבה הנפשי של אמה והדחייה שהיא סופגת מהקיבוץ, אביה עוברת תקופה לא פשוטה שנגמרת באשפוז חוזר של אמה ובחזרתה לפנימייה. למרות שהסרט יצא לאקרנים בשנת 1982 (הרבה לאחר קום המדינה), ניתן לראות כי הסטריאוטיפים שהדביקו לניצולי השואה עדיין קיימים בו והינם חלק מהמסר התקשורתי עד היום.

אבחר להשתמש במספר דוגמאות – מהדרך שבה ייצגו את האם (הדמות הראשית בסרט) ניצולת השואה, עובר בדרך שבה ייצגו את תושבי הקיבוץ וכלה באינטראקציה ובניגוד בין שני ייצוגים אלו בסרט.

בתחילת הסרט, לפני שאנו נחשפים לדמותה ולמאפייניה של האם, ניתן כבר לראות את השונה והחריג שבה. בטקס שבו מופיעה אביה ניתן להבחין שהאם עומדת בגבה למצלמה בניגוד לכל קהל הצופים (תושבי הקיבוץ). כמו כן, היא לבושה כחול כאשר כל השאר בלבן. בסצינה פתיחה זו הקהל צוחק ולא מקבל את ההתבלבלות של אביה בהצגה. בסופה, האם מדברת עם בתה – היא משתמשת בביטויים משפה זרה (לא עברית) ומקשרת את כיניה למחנה ריכוז, אל מול חבריה וצוות ההוראה. התנהגותה והופעתה הפתאומית של האם הן אלו שהרסו לאביה את ההופעה בתפקיד הראשי.

בהמשך הסרט, הקהל מקשר את מחלתה הנפשית של האם להיותה ניצולת שואה, ושוב, בלי לשים לב, נבנית מציאות שנראית הגיונית, ובה כאמור ניצולי השואה נפגעו כל כך קשה שהתערערה עליהם נפשם. באחת הסצנות האם גוזרת, בדרך המוצגת אלימה במקצת, את שיערה של אביה מחשש לכינים. הסיבה היא שכינים שייכות למחנות הריכוז. שתי הדוגמאות הללו, המשקפות את הדרך שבה בחרו לייצג את דמות האם (שעד סוף הסרט מוצגת כדמות שטוחה ולא מתפתחת), מעוררות אצל הקהל התנגדות, תחושת 'אנטי', ותפיסה שבה הניה, ניצולת השואה, הינה אם בעלת לקות נפשית, חסרת יכולת הכלה, "חריגה בנוף".

מנגד, ניתן להבחין בייצוג שאותו מקבלים חברי הקיבוץ בסרט. אמנם בסרט זה כבר אפשר לראות נימה של ביקורתיות כלפי אנשי הקיבוץ והדרך השלילית שבה קלטו את ניצולי השואה. דוגמה לכך, שמבחינתי היא שיאו של הסרט, היא כאשר אף ילד לא מגיע ליום הולדתה של אביה.

ניתן לראות כיצד חוזקו של הסטראוטיפ השלילי של ניצולי השואה מקבל המשכיות באמצעות ההבדלים בין אופן ייצוג האם לבין ייצוג תושבי הקיבוץ. דוגמה לכך היא האופן שבו מיוצגת המורה לפסנתר, שהיא שיא כמיהותיה של אביה – אישה צעירה, יפה, לבושה באופן נאה ומסודר ונחשבת כאישה מכובדת בקיבוץ. המורה לפסנתר שעסוקה באמנות ובעשייה מהווה ניגוד מוחלט לדמות האם המוזנחת, הלוקה בנפשה והלא מוערכת מצד אנשי הקיבוץ.

בסופו של דבר, בהסתכלות על תפקידיה השונים של התקשורת בחברה ועל יחסי הגומלין שהיא מקיימת עם הממסד והתרבות השולטת, ניתן להבחין כיצד המסר בסרטי הקולנוע הישראלי והאופן שבו הוצגו בהם ניצולי השואה, שירתו את המדיניות הרווחת בארץ ישראל, בכך שהבנו משמעות ומציאות בפני הקהל הצופה. הייצוג התקשורתי דחק הצידה כל מימד היסטורי ותרבותי של ניצולי השואה וייצג סטריאוטיפ שלילי במאפיינים של מחלת נפש, חולשה, חוסר יכולת הורית וחריגות. במקביל, הסרטים העבירו את מסר 'היהודי החדש' והנאור, תרבות כור ההיתוך וחשיבות הקמתה של המדינה היהודית כפי שרצה הממשל באותו זמן.

הצופה מהצד שסופג לתוך עולמו את המאפיינים שאותם משדרת התקשורת לא יכול שלא להישאב למחשבה שזו המציאות ולהגיע לרתיעה ואף להתרחקות מניצולי השואה, בדיוק כמו שמתכוון ה"משורר". כאן נשאלת השאלה למה דווקא במדינה שלנו, מדינה שקמה הרבה בעקבות גבורתם של יהודי אירופה וניצולי השואה שעלו ארצה בפרט? דווקא המדינה שלנו, מדינה המפארת ומאדירה אותם בטקסים ובדרך שבה היא מציגה אותם לעולם בחוץ, מתייחסת אליהם כאל נטל, חולשה ובעצם יוצרת ניגוד מוחלט לאמירתו של נשיא המדינה "גאה אני על מורשת אבותינו". איך ייתכן שבסרטי השואה בעולם ישנו ייצוג שלילי של הנאצים לצד ייצוג ערכי ונאור ליהודים, ואצלנו, ב'מדינת היהודים', אותם ניצולים מקבלים ייצוג שלילי?