אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

מאת: אבנר מיכאלי |

גללתי את רשימת התגובות לאחר צפייה בסרט "המורה אירנה". רציתי לבדוק, באופן לא אמפירי, מה חושב העם על המורה אירנה. הרבה פרגון היה בתגובות וכמובן גם מיעוט של דברי נאצה, אך את תשומת ליבי משכה תגובה 454 של מאיה מירושלים, שכתבה "יש המון מורים, ומעט מחנכים כמוך". המשפט מיד תפס את עיני ואת ליבי וסיכם עבורי באופן תמציתי את הסרט על המורה, שכנגד כל הסיכויים מצליחה להוציא מים מן הסלע.

מורה רוסיה, בעלת מבטא כבד, קשוחה ולא מתפשרת, אשר מאמינה שבתוך מערכת שלא לחלוטין מאמינה בתלמידיה ניתן לעשות שינוי – לקדם את הילדים הבאים מרקע סוציו-אקונומי נמוך וללמד אותם להאמין בעצמם.

אם כן, מה למורה אירנה ולייצוג המורות בארץ? הרי יבואו המסנגרים ויאמרו "הנה, זה אפשרי." הסרט מתחיל כשנראית אישה המבצעת מטלות "גבריות" – קודחת, דופקת מסמרים, הכל לבד, בתוך חדר שלא מאוד מזמין ללמוד בו. ברור מהפתיח שיש כאן מישהי שהולכת לשבור קירות.

אירנה חיה בדירה קטנה וחולמת על בית משלה, תוך ידיעה שהמשכורת המגוחכת ביחס לעבודתה הקשה והבלתי מתפשרת לא מאפשרת לה זאת. ולמה באמת שהיא תקבל משכורת נאה? ההורים אשר מפקידים את ילדיהם בידיה לא מכבדים אותה, מרשים לעצמם לאחר, דבר שלא היו עושים אם היו צריכים להגיע לרופא, לדוגמא, או להופעה של הזמר האהוב עליהם; אך מה הוא כבר בית ספר? בייביסיטר לילדים עד שההורים יחזרו מהעבודה. על אף חריצותה של אירנה ורצונה ליצור סביבה נעימה לתלמידיה, המקום נראה מוזנח. תארו לכם את עצמכם נכנסים למסעדה שקירותיה מתקלפים והצבעים בה דהויים – האם היה לכם חשק לאכול בה? אם כן, המערכת לא עושה מאמצים להנעים פניה לתלמידים, ההורים מרשים לעצמם לאחר בהביאם את הילדים ולא מאמינים במערכת, עד כדי שאף לא אחד מוכן לקחת חלק בוועד ההורים.

אירנה בולעת את הרוק, סוגרת את הדלת ויוצרת יש מאין, מציאות אחרת. היא מדברת עם התלמידים על כבוד. אצלה פיה וליבה שווים. היא רואה בתלמידיה אנשים קטנים, על כל מורכבותם, ולא תלמידים שיש להעביר להם מסרים חינוכיים ריקים מתוכן. בתוך אווירה כה לא מפרגנת שבה היא נמצאת לא פלא, אם כן, שייצוגן של מורות בתקשורת יהיה שלילי. מעין ביצה ותרנגולת, מעגל המזין את עצמו.

"המורה אירנה" שונה ב-180 מעלות מייצוגם של מורים בתקשורת. לדבריה של ד"ר ארנת טורין, אשר ערכה מחקר מקיף על ייצוגי המורה בתקשורת וכתבה על נושא זה את הספר "ייצוגי מורים בתקשורת הישראלית" (2013), נראה כי לרוב מוצגים המורים כקשי לבב, אטומים לרגשות ומקובעים  בתוך מערכת אנכרוניסטית. טורין מדגימה דרך הסרט "כנפיים שבורות" (ישראל, 2003) את אטימות המערכת הבית ספרית למצוקתה הכלכלית והרגשית של משפחה, שבה נפטר האב, והאם לבדה מנסה לכלכל את ארבעת בניה. אולם ב"המורה אירנה", המורה ברגישות יתרה מרעיפה שבחים על תלמידיה הצעירים, שלמרות הקושי הכלכלי שבו נמצאות משפחותיהם יצאו לעבוד כדי לקנות ספרים לבית הספר. בחלק אחר, היא משתפת את אמו של אחד התלמידים שנקלעה לקשיים לאחר פיטורי בעלה, ומספרת שגם היא עוברת קשיים כמגדלת יחידה של בנה לאחר שבעלה נפטר. החריץ הנדיר שנפתח בסרט מראה מורה כבת אדם, מורכבת ורגישה, המודעת לשדה שבו היא פועלת ומצליחה לראות מעבר לשעות העבודה שלה כמורה. על ידי כך מצליחה אירנה להגיע אל לבבותיהם הן של תלמידיה והן של הוריהם.

דרך הסרט "אדמה משוגעת" (ישראל, 2006) מצביעה טורין על האופן שבו מוצגת מערכת חינוכית דכאנית ונוקשה שלא יודעת להתמודד עם השונה. אצל אירנה גם הילד "המופרע" שנזרק מכל המערכות מגיע אליה כי המערכת יודעת שרק היא יכולה ויודעת לתת לו מספיק אהבה וגבולות. שני צרכים אלה לרוב נראים כסותרים האחד את השני, אך היא עושה פלאים בשימוש בהם עם אותו תלמיד. אחד הרגעים המרגשים בסרט הוא בסוף השנה, כשהוריו מגיעים להודות לה.

ישנם סרטים אמריקאים רבים שבהם המורה (לרוב גבר) מצליח לעשות את הבלתי ייאמן עם תלמידים שהמערכת ויתרה עליהם מזמן. אירנה, שלא כמו בסרטים האמריקאים, מגיעה מתוך המערכת ונמצאת בתפקידה מספר שנים. לעומתה, אותו "סופר מורה", כפי שמכנה אותו טורין, מגיע מחוץ למערכת, רואה את כשליה, ולמורת רוחה מצליח בדרכו הייחודית והלא קונפורמיסטית במקום שבו היא כשלה. אירנה צוחקת עם בנה על בטנה ועל איך שהיא לבושה ונראית, שיער קצוץ ולא אופנתי ומבטא רוסי כבד, מתעלה מעל כל הקשיים ונכנסת עמוק לליבו של כל הפוגש אותה.

בעוד חוקרים מנסים להסביר את הייצוג השלילי של המורה באמצעות כישלונות במבחנים בין לאומיים, אלימות, פערים על רקע לאום, דת ופערים כלכליים, את אירנה לא מעניין שיש אתיופים, בני עדות המזרח או רוסים. היא רואה בהם בני אדם והם מתמסרים אליה ואל רצונה ללמד אותם.

בסוף הסרט יושבת אירנה ובוכה בחדר המורים הריק, הממחיש את בדידותה. על אף כל הקשיים שבהם היא נתקלת במהלך עבודתה, דווקא סצנה זו היא אלגוריה נהדרת לדרך שבה התקשורת איננה מייצגת את המורה. תוך שימוש בדימויים, מחקרים, כתבות על מורים כעל מושג גנרי, התקשורת נמנעת לרוב מייצוג המורה כבן אדם.

אירנה היא דוגמא ומופת למורה שהיא מחנכת. האם ישנם רבים כאלו? משיטוטיי הלא אמפיריים במכללת "אורנים" פגשתי רבים היכולים להיות כמוה. הדבר יקרה אם יתנו להם קצת יותר תמיכה ופתיחות, אם המערכת לא תפחד להכניס לתוכה את אותו "אחר" שאותו היא חרטה על דגלה. השינוי יתרחש אם התקשורת תשכיל להבין שלמרות הקושי הגדול שאותו חוו יוצרי התכנים (סרטים, כתבות…) בבית הספר שבו למדו, ולמרות החרדות של הכתבים על כך שילדיהם הולכים לבית ספר שאינו ראוי. רצוי שאירנה תשב במוחם כל העת על מנת שיחפשו נוספים כמותה. איש תקשורת טוב לא אמור לספר את אותו הסיפור שוב ושוב, אלא לחפש אחר זה שעוד לא סופר, שאינו מובן מאליו. אם עיתונאים יחפשו את האנושיות ולא את הכותרת, נצא כולנו מורווחים.

קישור לסרט: http://hot.ynet.co.il/home/0%2C7340%2CL-8515-39542%2C00.html