הצטרפו אלינו בפייסבוק

עקבו אחרינו

4 אוגוסט, 2014 פורסם ב זמנים משלנו, קולטורה
אין תגובות

ט' באב- מועד פוסט ציוני

מאת: ד"ר משה שנר, מכללת אורנים, www.mosheshner.co.il

4 אוגוסט 2014

 אולי ברל טעה

משה שנר

משה שנר

הגיע ט' באב ושוב – גם בימים טרופים אלו – ייסגרו בתי העינוגים בישראל והחוק הישראלי (חוק איסור פתיחת בתי עינוגים בתשעה באב התשנ"ח 1997) ישוב ויכפה על היהודי המודרני את אבל החורבן הקדום. מכל מסך ומקלט ישמעו עלילות הייסורים של עם ישראל, חורבני ירושלים, גירושים, רדיפות ובפוגרומים. גם עתה ידונו במאור פנים חמור ב"שנאת החינם" שלכאורה, כנאמר במסורת ישראל, המיטה אסון על ישראל של אז, ויציינו את שנאת החינם של ימינו וסכנותיה בהווה. אבל מי שיעז לדבר בגנות חדוות-הסבל יזכה בקיתון של רותחים כמי שמוותר על זהותו היהודית ונוטש את התקווה להמשכיות עמו. אקח את הסיכון, אולי גם בי יש משהו מרטירולוגי.

נודה – הדיבור על "שנאת חינם" מעולם לא הביא להתמעטותה של זו ולא קירב לבבות. כל הדתות כולן דיברו על אהבה וכולן מתהדרות ברקורד עשיר של ביטויי שנאה בין בני אותה הדת פנימה כמו גם ביחס לבני הדתות האחרות. לא הדיבור על "השנאה" הוא שמוליד אהבה, אלא השינוי בנקודת המבט מראיה פשטנית, חד צדדית ודוגמטית של המציאות לראייה מורכבת, דינאמית, סובלנית ופלורליסטית; רק היא יכולה להמעיט מהחולי של שנאת האחר – היהודי את המכונה "גוי", המוסלמי את היהודי והנוצרי, הנוצרי את מי שסירב לקבל את משיחיותו של ישוע, הדתי מכל אמונה את החילוני, האדוק באמונתו את הרפורמי שמתאים אותה לזמנו.

מעבר לאמת אנושית זו, מותר להביט באופן מורכב במסורת ט' באב ולזהות בתוכה את הקרע העמוק שקיים בתודעתם של יהודים רבים, קרע בין ציבור לציבור וקרע בתוך נשמתם של יהודים רבים, קרע בין שני ממדי זמן של קיום יהודי: זמן הנצח היהודי שאמור להביא בכנפיו את מימוש ההבטחה של "חדש ימינו כקדם" וזמן ההווה היהודי-ציוני הקרוע ונטול הכריזמה. זהו הקרע שיותר מכל מביא לשיתוק דרכה של החברה בישראל, ולחוסר יכולתה להכריע בין מדיניות של שלום ורווחה ובניית חברה אזרחית למדיניות של שחותרת למימוש התקווה היהודית העתיקה של השבת עבר קדום למכונו.

מפורסמים דברי הביקורת הקשים שהטיח בשנת 1934ברל כצנלסון מעל דפי עיתון "דבר" (אב, תרצ"ד) תחת  הכותרת "חורבן ותלישות" כנגד מדריכי "המחנות העולים" על שיצאו ב ט' באב למחנה נוער בעמק יזרעאל (שנות המחנות העולים א, עמ' 425-428). "דור מחדש ויוצר אינו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות" אלא שב ומחדש אותה בלבוש עדכני. דבריו של ברל כצנלסון התקבלו כאמת שאין לערער עליה ונהיו לאבן פינה במשנתם של רבים, גם בין חברי הקרובים במכללת אורנים. הדברים לא נבחנו לעומק. ייתכן שכצנלסון שגה כשלא העריך נכון את כוחם הנרטיבי של סמלים לאומיים ואת האמת הפוליטית שהם נושאים בחובם, כי מסורת לאומית אינה רק מעשה רומנטי של שימור זיכרון או משחק תרבותי בהסמלה.

ברל כצנלסון

"דור מחדש ויוצר אינו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות" .ברל כצנלסון. מתוך אתר פיקיוויקי. תורם הצילום: איגוד האינטרנט הישראל.

תודעת הזמן של אנשי 'המחנות העולים' כמו של רבים מאד במחנה הציוני בימינו שונה מהותית מזו המסומלת במסורת ט' באב. אין זה יום זיכרון לחורבן, כפי שטועים לחשוב, אלא יום אבל על החורבן. היהודי השומר ומקיים מסורת זו יושב אבל ומשומם על הרצפה – כבימי שבעה שהכרנו לצערנו בימים אלה בבתי ישראלים רבים – כאילו חרב עליו הבית תמול שלשום.  ההבדל עצום. ביום זיכרון אנו מצויים בתהליך של שיבה לחיים. הזיכרון הוא חלק מהשיבה לחיים. בלא עיבוד האבל ופרידה מהמת נותר אבל-תמיד. זהו המצב של אבל הנמשך כבר אלפיים שנה – אי השלמה עקרונית עם החורבן. סירוב עקרוני ללכת הלאה. ואילו הציונות ההרצליאנית משמעה קימה מ"אבל-התמיד" והחלטה לשוב אל ההיסטוריה, להמשיך לחיות וללכת הלאה.

בימים שירושלים נהייתה לכרך הגדול בישראל עדיין ישנם יהודים רבים שמבכים את חורבן ירושלים ומייחלים לבנייתה מחדש, כאילו שכלום לא נבנה בינתיים וירושלים עומדת בשיממונה, תלי תלים של אבנים, קוץ ודרדר וזבל בני אדם ובהמות, שועלים מסתובבים בין החורבות, "על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו:" (איכה ה, יח) והשכינה ממשיכה לבכות את בניה שגלו מביתם ואת עצמה שגלתה ממשכנה. זו המשמעות הפולחנית של קריאת מגילת איכה – הסירוב להכיר בהווה ובמיוחד במעשה הבנייה הלאומי שמטרתו המוצהרת היא השיבה אל ההווה,. בין הגעגוע העקרוני לירושלים של פעם ובין הקבלה הערכית והרגשית של "שבו בנים לגבולם" במציאות ההיסטורית הפגומה בישראל של ימינו מתקיים ניגוד עקרוני עמוק. רבים רואים עצמם כציונים ובאותה העת מקדשים את מסורת האבל שאינו מתכלה על חורבן ירושלים של פעם ומבטאים בכך את הסתירה הפנימית המשתקת בתודעה היהודית של ימינו. מי שממשיך להתאבל על חורבן ירושלים אינו יכול בלב שלם לשמוח על בניין ירושלים הממלכתית של ימינו, עיר של חולין בלא בית מקדש וללא מחויבות מקובעת בחוק לחיי תורה ומצוות, שמשטרה שוקדת על אכיפתם, אבל עם מוסדות של ממלכה עברית חדשה.

באם תופסים את הציונות לא כהמשך של הגעגוע הבלתי נפסק לגאולת ארץ ישראל אלא כהחלטה לשנות את אוריינטציית הזמן היהודית ולתת מקום מכריע לעבודת ההווה, אזי ט' באב נהיה למועד היותר לא ציוני בלוח השנה היהודי. הפיכתו של מועד זה לחלק מחוק המדינה (קונסטלציה פוליטית בימי ממשלת נתניהו הראשונה) הנה אבסורד שנבע מהבנה עמוקה של אנשי יהדות התורה את משמעות החג ובה בעת מאי ידיעה עמוקה של הציבור החילוני ממלכתי את משמעות החג ותכניו.

משיחיות עניינה אינו בעבר אלא בפרספקטיבת העתיד של הציבור. יהודי שחי את הסיפור היהודי ההיסטורי נושא בלבו אמונה שלמה בהתממשות עתידית של תמונת הגאולה. לעתים הוא ממתין בסבלנות, כמעט בייאוש, למימוש העתיד המובטח. לפעמים הוא מאבד את סבלנותו ודוחק את הקץ. מבחינת הזהות היהודית המסורתית כל יהודי הוא משיחי, רק שיהודים נבדלים אלו מאלו במידת האקוטיות שהם מייחסים להתממשות התסריט המשיחי. המשיחיות היא כוח מניע עצום, אנרגיה "גרעינית" רוחנית שפיעמה בציבור היהודי לדורותיו, אולם היא אנרגיה בעייתית לבנייתה והנעתה של מדינה דמוקרטית ליברלית. צדק אירוני עשתה ההיסטוריה עם מדינת ישראל שב-19 שנות חייה הראשונות זכתה המדינה הצעירה לכך שמחוזות הקודש הקדומים שלה נמצאו מעבר לגבולה המדיני (עם ממלכת ירדן). "קיר ברזל" הושם למשיחיות היהודית ואפשר למדינת ישראל להתרכז בקליטת עליה המונית ובבניית מערכות של מדינה מודרנית. הגיעה מלחמת ששת הימים, התבטל הגבול, נפרע סדר היום הממלכתי והתעוררה נשמת הקדומים מתרדמתה. אנו כבר עדים למפקדים בכירים בצה"ל, אהובים ורבי כריזמה, שבפקודת הקרב שלהם יוצאים למלחמה הקשה שנכפתה עלינו בשם אלוהי-צבאות. צה"ל אסור לו להיות "צבא השם" – אלא רק צבא של מדינת רווחה דמוקרטית, שמבקשת סדר יום של חולין נורמלי נטול רקטות ומנהרות טרור. אפשר לספר את סיפורי קדם, אבל בעת הזו עלינו להיזהר מצבאות – יהודים ולא יהודים – שנלחמים בשם אלוהים.

הימים האלו הם שוב ימי מלחמה. אויבינו מדברים במלחמתם בשם אלוהים. שנאתם יוקדת. השנאה הזו מדבקת. גם בתוכנו נעשו מעשי זוועה – שריפת ילד בחיים, זוועה שלא ברא השטן – ונאמרו דברי שנאה. אלו הופנו לתוך הציבור היהודי – למי שסירב להיאלם דום לנוכח תביעת אחדות גורפת – וגם אל שכניו. גשרי עראי שנבנו בין יהודים לערבים בישראל שלנו נהיו לרעועים עוד יותר. מסורת ט' באב המשיחית אף היא לא מסייעת לבניינם. רק אם נפנה את המבט מסיפורי הנצח אל חיי היומיום , מבתי מקדש ושאר בתי אלוהים למיניהם אל בתי ספר ובתי חולים ומקורות פרנסה ואיכות הסביבה ושאר הבלי ההווה החיוניים הללו ישובו הגשרים הללו להיבנות לאיטם וישובו חיי החולין להתקדש.

השאירו תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים


תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>