אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

חייה של נופר אוחיון השתנו מן הקצה אל הקצה. בחוג לתקשורת באורנים היא מצאה סוף-סוף קרקע יציבה

נופר אוחיון

הרומן שלי עם עולם התקשורת התחיל מכיוון אחר, במקום אחר לגמרי. הייתי "ילדת כפר" שהגיעה לעיר הגדולה, סטודנטית למשחק. משחק בקולנוע ובטלוויזיה, כי התיאטרון לא היה שפתי. אחרי שלוש שנים משכרות של לימודים ועוד שנתיים של אודישנים מייגעים, פרסומות אקראיות והצגות ילדים על השואה, חיפשתי משהו מעבר. הרגשתי שאני צריכה אמנות יותר אקטיבית, פחות תלויה בחסדי מלהקות ובחזונם של במאים.

הכתיבה הייתה טבעית לי וחלק מחיי בין כה וכה, כך שהשלב הבא היה לימודי כתיבה: פרוזה, עיתונות, תסריט ושירה. מכיוון שחיידק הקולנוע דבק בי כבר בלימודי המשחק, בטעימות הראשונות עם העולם הזה, תיבלתי את לימודיי גם בקורסים בקולנוע.

לצד קריירת המלצרות ההכרחית בתל אביב, הרווחתי קצת כסף כיס על סטים של הפקות שונות, התחלתי לעבוד באקדמיה לקולנוע והתנדבתי בפסטיבלים ובשאר אירועי התעשייה, אלא שכל הזמן הזה הרגשתי שאני במצב של פול גז על ניוטרל. לא היו אלו רק השאלות הברורות על פרנסה או הגשמה במסלול הזה. היתה זו התחושה שאני מסתובבת סביב עצמי במעגל, מסונוורת מכל הנוצץ הזה עד כדי כך שאני מפספסת לחלוטין את העיקר, את הדרך שלי, שכנראה נסללה הרבה קודם, ובכיוון אחר לחלוטין.

עצרתי הכל, יצאתי מהעיר אחרי שמונה שנים של מרוץ ממושך. הגעתי לעמק יזרעאל, ושם – בשקט וממרחק בטוח, נפל האסימון שלי. "פעם שלישית תואר", הבטחתי לעצמי ונרשמתי ללימודי חינוך מיוחד.

נדרשתי לבחור חוג נוסף ותקשורת הייתה הבחירה הפשוטה לי. מוכר, קל, מעניין. לקח לי פחות משבוע להבין את המשמעות האמיתית של הבחירה הזו: לימודי התקשורת הפכו לעוגן שלי, למצבר שממנו שאבתי אנרגיה בכל אותם רגעי התלבטות סביב השינוי הקיצוני שעשיתי בחיי.

השפה היא שפתי, האנשים דומים לי, והעולם שחשבתי שאני מכירה נחשף לי מזווית אחרת. את האגו מחליפה החשיבה הרחבה. הביקורת חיה לצד האמנות וממלאת אותה בתוכן, ומילים כמו "ערכים" ו"מסר" מתקיימות בממשות הפרקטית של "תעביר את זה הלאה". הקצוות מתחברים לי ופתאום הדידקטיקה היבשה היא רק כלי למה שבאמת מניע אותי ואני יכולה לראות את עצמי שם, שנים קדימה. אני בתחילת הדרך והסוף רחוק, אבל אני סקרנית להמשך, וזה מאז ומתמיד היה המניע החזק ביותר שלי.

אני חושבת שהיציאה מהעצמי המצומצם שאפיין את בחירותיי הראשונות ומעבר לחינוך והחברה דרך הפריזמה של התקשורת, הפכו אותי לאדם יותר מעניין ופתוח. אני מקווה שימים יוכיחו שצדקתי.