אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

 צחי יחזקאל, בן 24, מסלול מל"ח

שמי צחי יחזקאל, אני בן שלושים וארבע, יליד קריית חיים מערבית ומתגורר בשבע שנים האחרונות בחיפה.

מאז שאני זוכר את עצמי לא אהבתי את בית הספר, הוא תמיד נתפס בעיניי כמקום לא סימפטי ולא מקבל כל אחד. כבר בכיתה ד', אני יכול לספר, שאיבדתי את הדרך או שבית הספר איבד אותי. איכשהו עד סיום בית הספר היסודי החזקתי מעמד אבל כשהגעתי לחטיבת הביניים בתיכון קריית חיים זה כבר היה סיפור אחר.

לא התאקלמתי מכל הבחינות, לא לימודית ולא חברתית. התיכון נתפס בעיני כבזבוז מוחלט של זמן, וכמקום שאין לי שום צורך בו, ובטח שלא נותן לי מקום להתבטאות עצמית. כמובן שהציונים היו נמוכים מאוד וגם ההתנהגות הבעייתית שלי הלכה וגברה.

במאמץ להציל את עצמי ביקשתי בכיתה ט' לעבור לתיכון מקצועי שאלמד בו מקצוע כמו מכונאות או מיזוג אוויר. מה שהתברר כטעות איומה. הרי שכל הנפלטים מתיכונים אחרים הגיעו מכל אזור הצפון לתיכון המקצועי, ואני גיליתי שיש עוד הרבה כמוני שאין להם שום עניין בלימודים וכל מה שהם רוצים זה להעביר את הזמן ולהפריע אחד לשני. איכשהו שרדתי את השנה וביקשתי לחזור לתיכון קריית חיים בכיתה י'.

בחזרה לתיכון עשו הרבה קשיים אבל החליטו לתת לי ניסיון נוסף ושיבצו אותי ברמה ה'לפני אחרונה' בשכבה. שוב, לא מצאתי את עצמי בין כולם ובין מקצועות שלא ממש הבנתי מה ולמה אני צריך ללמוד אותם. לא עבר זמן רב והוחלט להוריד אותי לרמה הנמוכה ביותר שיש, אפשר לקרוא לזה כיתה טיפולית.

שם זה החמיר אפילו יותר ובכיתה י"א  בית הספר החליט שהוא מוותר עליי סופית. להגיד שהייתי מאוכזב, לא ממש. אבל הייתי מאוכזב ממורים שהיו אומרים לי שממני לא ייצא כלום ואין לי טעם להשקיע.

זה לא שלא ניסיתי בכלל, אני יכול לספר שכשחזרתי בכיתה י' לתיכון באמת התאמצתי אבל לא זכורה לי מילה טובה אחת מאף אחד שיעודד אותי גם כשהמשכתי להיכשל. בטח לא מהמנהל שוויתר עליי ואמר לאימא שלי בשיחה שהכיוון שלי בחיים ברור.

כנראה שהוא צדק…

לא עבר שבוע  שאני בבית וכבר הסתבכתי בכמה עניינים מיותרים.

אני מספר את כל זה כי היום אני עובד בכפר הנוער "ויצו נהלל" שבעמק יזרעאל בבית הספר התיכון בתפקיד רכז מוגנות, במסגרת מועצה ללא אלימות. התחלתי שנה רביעית בבית הספר שמונה כ- 1450 תלמידים, מתוכם כ- 250 ילדי פנימייה שגרים שם.

אני בעצמי הייתי שנה אחת מדריך בפנימייה והיום אני מרכז את כל הנושא של מניעת אלימות, נשירה סמויה, ונדליזם, הצקות, איומים והפרת סדר ועוד.

אני עובד עם ילדים ספציפיים ועם קבוצות, אני בקשר עם כל המורים, עם הרכזים וכמובן עם המנהלים. אני מאתר את התלמידים שמועדים לפורענות ומנסה לעזור. הכי חשוב מבחינתי – לא לוותר עליהם בשום שלב!

קצת קפצתי בסיפור כי רציתי להמחיש את ההבדלים בין 'אז' לבין 'היום' מבחינת תפיסה של חינוך ומקום. כמובן שסיימתי שלוש שנים בצבא בגדוד תותחנים בדרגת סמ"ר. נבחרתי  פעמיים לחייל מצטיין פלוגתי ומחלקתי. השלמתי את כל הבגרויות, למדתי במכון ווינגייט והייתי מאמן כדורגל במחלקת הנוער של מכבי חיפה שבע שנים.

היום אני במקום שלם עם עצמי ומנסה לעשות תיקון במקום עבודתי. אני יודע שאולי לא הייתי בסדר, אבל המערכת לא הייתה שם בשבילי ברגעים הקשים, והיו לא מעט כאלה. אני החלטתי השנה ללמוד באורנים בתכנית מל"ח, אני מאוד נהנה עד כה מהלימודים ומהסביבה. אני רוצה לתרום מהניסיון שלי בחינוך הבלתי פורמלי לאחרים, ויש לי הרבה מה להציע.  חלומות אין אבל שאיפות יש.

אני רוצה להיות יועץ חינוכי בעתיד והדרך מאוד ארוכה, אבל אני מאמין שאגיע לשם.