אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

איזה הורה לא זוכר את הרגע הראשון שבו שמע את בנו או את בתו אומרים אימא, או אבא. מי לא זוכר את הרגע הקסום הזה עם התחושה הנפלאה שעוטפת אותנו. זה קרה לאחרונה לאורי פרי, אב טרי, יחסית, חווה את הרגע הזה ומשתף בתחושותיו

 מאת: אורי פרי | 

זה קרה באוטובוס בדרך חזרה הביתה, בלילה. שליו, בני בן השנה וחצי, ישב עליי מנומנם. לפתע הוא הסתובב לכיווני בתנועה חדה, שלח יד עדינה ללטף לי את הלחי,  הסתכל לי עמוק בעניים ואמר: "אבא".

אני לא יודע מה בדיוק קרה ברגע הזה אבל הרגשתי כאילו רק הוא ואני לבד בעולם והזמן כאילו עצר מלכת. הסתכלנו אחד לשני בעיניים כמה דקות ואחר כך הוא עצם אותן ונרדם. בעצם, אם אני זוכר נכון, ברגע הבא הוא עשה תנועה חדה נוספת לכיוון אמא שלו ועבר לישון בזרועותיה. אבל זה ממש לא מבטל את מה שקרה קודם לכן ואת המשמעות הגדולה של הרגע הזה עבור החיים שלו. אני הרגשתי שנולדתי כאבא. נכון, הילד כבר בן שנה וחצי ועברנו יחד הרבה דברים, אבל ברגע המיוחד הזה כאילו משהו חדש נפתח בנינו. אחר כך חשבתי לעצמי, מה הוביל לכל זה, וכתוצאה מכך הבנתי משהו מעניין לגבי אבהות. היינו בדרך חזרה מטיול בן שישה ימים בנחל צאלים שבמדבר יהודה. שליו ואני בילינו יחד זמן רב בטיול הזה כי אני הלכתי איתו על הגב במנשא טיולים. היה לנו זמן ומרחב להדק את הקשר בנינו – שרתי לו שירים, הראתי לו נופים מדבריים, למדתי אותו מילים חדשות, עשינו יחד חיקויים של כל מיני חיות ("גא-גא", "הב-הב", "מיאו" וכדומה…)  וגם נתפס לי כל פעם צד אחר של הגב כשהוא נרדם והראש שלו נזרק לצד אחד של המנשא לכמה שעות. זה הראה לי דבר מאוד פשוט – כאשר משקיעים, אז יש תוצאות…  זה נשמע קצת פרקטי מדי בעוד אנחנו מדברים פה על קשר אנושי, אבל הכוונה היא לכך שאני הקדשתי והתאמצתי עבור הקשר שלנו – וזה התחזק. אני רוצה לאמץ את זה לאבהות שלי. לפעמים מאוד קל ליפול לעצלות מסוימת ולתת לאמא להחליף לו טיטול, לעשות אמבטיה, להאכיל, להכין את הדייסה של הבוקר… אבל כל אירוע שכזה יכול להיות עוד רגע של חיזוק, הידוק והעמקת הקשר ביני לבינו – אז למה לפספס את ההזדמנות?