אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

עדן עייני, סטודנטית שנה ראשונה במסלול מל"ח, תקשורת וחינוך

06:45  – השעון מצלצל. כאילו צועק עליי לקום. פותחת עין אחת בכבדות ועוצמת אותה בחזרה. אחר כך פותחת את השנייה. רואה את נועם שוכב מולי ומבינה שאני צריכה לקום לכבות את השעון. "איזה יום היום?!" שואלת את נועם, כמו בכל בוקר מהיום שעברנו לגור ביחד.

מניחה שתי רגליים יחפות על הרצפה הקרה. פלאשבק מהיר חולף לי בראש על הילדות בקיבוץ, איך פעם יכולתי ללכת על גחלים בקיבוץ בלי להרגיש, איך השפיצים על הפדלים של האופניים לא הזיזו לי והיום אני מתבכיינת על רצפה קרה. מחייבת את עצמי לקום, נעמדת מול המראה ומברכת את עצמי בבוקר טוב. מצחיק איך בוקר אחד אני מרגישה שאני דומה לאמא ולמחרת לאבא. השילוב המיוחד הזה של אמא קנדית ואבא סורי מפליא גם אותי לפעמים. שוטפת את הפנים, היום אני דומה לאמא. אוספת את עצמי לתוך תיק גב ועל הדרך גם את השיער לקוקו חצי מפורק, נושקת קלות לנעם על המצח שעדיין נוחר בתוך הכרית ויוצאת. מאז שעברנו לגור בנשר אני מרגישה גדולה יותר. לא פיזית.. נפשית. עושה פתאום דברים של גדולים, כמו לעמוד בפקקים ולדבר בדיבורית. מתניעה את הפיאט פונוטו תוך כדי תפילה קטנה לאלוהי-התנעת-המכוניות-הישנות ומתחילה בנסיעה. מציצה בדרך על הנוף של נשר וחושבת על הנוף מקציר, מהבית. ומתגעגעת קצת לאוויר הקר שממלא את הריאות והקמין שדולק בחורף, פתאום נזכרת באבא. מתקשרת לשאול אותו ישר אם זה ששכחתי את הדוד דולק אתמול אומר שהבית יתפוצץ. ככה אני, ילדה של אבא.

את הדרך לקיבוץ מגידו אני כבר עושה על אוטומט. הקיבוץ שהיה הבית שלי בשלוש השנים האחרונות, מאז השחרור. כשאני חושבת על זה כשאני מביטה על השדות של העמק אני לא מאמינה כמה זמן עבר ואיך קרה שהתאהבתי כל-כך בעמק והכי הרבה, בילדים.

8:00 – מתחילה ישיבת צוות. מבסוטה לגמרי על מקום העבודה שלי. מסתכלת על הקירות בבית הילדים שאני מלווה כבר בשנה הרביעית שלי ומרוצה מאוד ממה שאני רואה. כשהתחלתי כמדריכה לא חשבתי שאגיע להובלת בית הילדים של ה'-ו'. כשנועם מתקשר פתאום לנזוף בי ששכחתי לקחת את בקבוק המים שלי אני מחייכת בשקט לתמונה שמופיעה על מסך הטלפון. נזכרת איך עשיתי חיים במרכז אמריקה, איך נסעתי לחפש את עצמי ומצאתי אותו.

מעבירה את היום עם הילדים בבית ילדים משיחה אקטואלית על דעתם בעניין צמחונות, תוך כדי אפיית עוגת תפוחים לוותיקי הקיבוץ אנחנו מתכננים איך אנחנו מעלים יחד מחזמר לפסח. שמה לב איך תוך כדי שיחה אני מציבה להם מטרות גבוהות ולאט לאט עוזרת להם לטפס לשם. כשהילד האחרון לוקח את הסווטצ'רט וצועק "עדן, הלכתי!" נועלת זריז את בית הילדים וקופצת לבית מעבר לכביש להיפגש עם הנעורים. עושה סוויטצ' בראש ומתאימה את עצמי לגיל. יחד איתם אני חושבת איך מתכננים אירועי קהילתי גדול שאף אחד לא ישכח שיש במגידו נעורים ואיך נוסעים לאילת בקיץ?! כשחשוך בחוץ ומספיק קר כדי שאפילו חתולים לא ישבו בחוץ אני חוזרת לפיאט שחיכתה לי בסבלנות כל היום. בחזרה הביתה מריצה לעצמי בראש את כל שיעורי הבית שיש לי לעשות, מרימה טלפון לדורון החברה החדשה שלי לוודא שלא שכחתי שום משימה. מחכה כבר למחר. הלימודים באורנים הפכו להיות היום ה"חופשי" שלי בשבוע – היום שאני הכי מחכה לו. המפגש עם האנשים החדשים שהכרתי שמרעננים לי את השבוע יחד עם השילוב של הדברים שבאמת מעניינים אותי. לא ידעתי כמה המוח שלי היה צמא ללימודים האלה. מודה לאיזושהי ישות עליונה על שבחרתי באורנים. המסלול של מל"ח מרגיש כאילו נתפרה לי חליפה אישית שמשלבת את התחביב הראשון שלי (תקשורת), את העתיד שלי (חינוך), את היכולת לעבוד תוך כדי ועל הדרך הוסיפה לי מלא חברים איכותיים לאוסף.

מחנה את האוטו בחנייה מול הבית שלנו, מותשת ומרוצה מיום ארוך ופרודוקטיבי. מחייכת כשאני מריחה את השקשוקה שנעם הכין לכבודי, נכנסת הביתה וחולצת נעליים. מחזירה את כפות הרגליים לאותה רצפה קרה ובית חם שהתחלתי איתו את היום…