אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

 אלירן חפץ, סטודנט שנה ראשונה במסלול מל"ח

שמי אלירן חפץ, בן עשרים וחמש, גר כרגע בטבעון ובמקור ממושב עולש שבעמק חפר. אני בשנתי הראשונה ללימודיי במסגרת תכנית מל"ח.

לאחר שש שנים של שירות מעניין ומשמעותי (אני מקווה) בצה"ל החלטתי לפני מספר חודשים להשתחרר ולחזור לתחום החינוך שבו עסקתי בעבר, תחום שבו אני מעוניין להמשיך ולעסוק. ההחלטה הייתה לא פשוטה וכללה התלבטויות עמוקות וארוכות שהסתיימו בהחלטה שלקחתי ביולי האחרון.

אבל ממש לא באתי לספר לכם על עצמי, אלא על המקום שבו אני עובד בחודשים האחרונים, כפר הנוער "רמת הדסה". במרחק של ארבעה קילומטרים בלבד משער המכללה שוכן כפר נוער ותיק וקסום במיקומו, ביופיו ובמהותו. "רמת הדסה" הוקמה ב-1949 ככפר לנערים עולים על ידי הנרייטה סאלד ועמותת "נשות הדסה".

מאז ועד היום, עבר הכפר שינוי גדול וכיום מתחנכים בו כ-280 נערים ונערות בכיתות ז'-יב' המוגדרים כ"נוער בסיכון". 280 חבר'ה מקסימים שמזלם פשוט לא שפר עליהם. מערכות החינוך לא ידעו להכיל אותם, משפחותיהם לא מסוגלות להחזיק אותם קרוב (ממיליון סיבות שונות) ומסלול החיים שלהם הוביל אותם ישר לידיים שלנו (מלחיץ, לא?). קיבלנו אחריות על 280 ילדים שלכל אחד ואחת יש את הסיפור האישי שלו או שלה, הרקע שונה כל כך, אבל תחושת שותפות הגורל נמצאת באוויר כל הזמן. תחושת האחריות הכבדה הזאת מלווה אותי בכל יום ובכל שעה, בכל מהלך שאני עושה אל מול הילדים ובכל החלטה שאני מקבל.

"רמת הדסה" עוטפת את הילדים האלו בכל דרך אפשרית, בית הספר הנמצא בתחומי הכפר (ומשרת חניכיו בלבד) נותן את המענה החינוכי-פורמלי ומציג הישגים מרשימים של כ-60% בגרות מלאה בכל שנה. המדריכים החינוכיים מעניקים את כל מה שיש לחינוך הבלתי-פורמלי להציע בשילוב עם מרכז יזמות מרשים, חממה וגידולים חקלאיים, גן זואולוגי גדול ומגוון חוגים ופעילויות שממלאים את שגרת יומם של החניכים וחשוב מכל, ממלאים את עולמם בהרבה תוכן. התוצאות מדברות בעד עצמן, אחוזי הגיוס לצבא הם מהגבוהים בארץ (סביב 95%!!) והבוגרים שלנו מצליחים להשתלב היטב בחברה ובקהילה, מצוידים במערכת הערכים הנכונה וביכולות חברתיות שיעזרו להם לבנות את עצמם אל תוך חברה נורמטיבית ומתוקנת יותר מזאת שהגיעו ממנה.

לקראת סיום, אשמח לשתף אתכם בדבר שבולט לעיניי יותר מכל במפגש עם הילדים שלי. אחד התסמינים שחוזרים אצל כל הילדים שלנו, הוא חוסר הביטחון וההערכה העצמית הנמוכה המלווה אותם בכל רגע. בכל מקום אליו הלכו, תמיד הם היו הנכשלים, אלו שמפריעים בכיתה, שמאחרים או שלא מגיעים לבית ספר. חוץ מלשמוע במה הם לא טובים ולחטוף ביקורת מכל מקום אפשרי, אף אחד לא ניסה להגיד להם פעם עד כמה הם כן טובים במשהו או במה הם כן יכולים להצליח, ותאמינו לי, הם טובים בהמון דברים והיכולות שלהם לא נופלות בכלום מיכולותיו של כל בן גילם.

אומרים שכל מה שילד צריך הוא מבוגר אחד שיאמין בו, אני לא אוהב ססמות, אבל זאת פשוט נכונה ואני משתדל ללכת לאורה בכל רגע עם הילדים.

לסיכום, אשמח אם תצאו עם שני דברים מקריאת הקטע הקצר הזה. האחד, שתכירו את "רמת הדסה", שתבואו לבקר ואולי אף לתרום מניסיונכם ומזמנכם לילדי הכפר. השני והחשוב שבהם, הוא שתאמינו בחניכים או בתלמידים שלכם, הראו להם שהם יכולים, החדירו בהם את האמונה בעצמם וגרמו להם להעריך את מי שהם, כל השאר כבר יבוא בדרך זו או אחרת.