אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

"איך הפכנו לחברה המתעלמת מהחלש?". צילום: אילוסטרציה (Stock.XCHNG)

מאת: לירון כצנלסון | 

כבר שנתיים שלמות שאני פוקדת את התחנה המרכזית בלב המפרץ. בתחנה זו, נמצא באופן קבוע אדם קטוע רגליים (כלל הנראה גם לוקה בפיגור שכלי) אשר מקבץ נדבות מידי יום ביומו.

בפעם הראשונה שראיתי אותו הזדעזעתי ממצבו, אך לפני כמה ימים הבנתי שאותם הרגשות הומרו בתחושות הרגל והכנעה למצב הקיים. אני סבורה שגם נוסעים נוספים חשים כמוני, רגילים לראותו "מקשט" את התחנה המרכזית.

איפה אתן רשויות הרווחה?!

מתוך שיחה שערכתי עם עובד סוציאלי, נמסר לי כי אנשים בעלי מוגבלות קוגניטיבית זכאים לעובד סוציאלי אשר אמור לדאוג לתנאי מחייתם. נוסף לכך יש לדאוג לשבץ אותם במסגרת תעסוקה מתאימה למשך מספר שעות ביום.

נשמע נחמד וגם נעים, נכון? אך בהמשך לכך נטען כי האיש בעל המוגבלות צריך להגיע לפגישות הנערכות במשרד הרווחה. נשאלת השאלה האם אדם במצבו יכול ויודע לגשת למשרד הרווחה? האם לא ראוי שאותו עובד סוציאלי המטפל בו יבדוק מדוע הוא איננו מגיע בכדי לקבל את הטיפול שהוא זקוק וראוי לו?

כמה נוח לדבוק בגישה "לא רוצה – לא צריך, כשתרצה אתה יודע איפה לחפש אותנו". איך הפכנו לחברה שמפקירה "פצועים בשטח"? לחברה המתעלמת מהחלש והאביון?

עצוב עוד יותר לדעת שזה אינו מקרה בודד, כמוהו עוד רבים, פזורים בתחנות המרכזיות בכל רחבי הארץ, ואנו הנוסעים העסוקים, חולפים על פניהם או לכל היותר (אם קמנו במצב רוח נדיב במיוחד) זורקים להם כמה אגורות תוך כדי מלמול עצמי "איזה איש טוב אני…."

כשמחיר הקוטג' עלה בכמה שקלים החרמנו, הפגנו ופעלנו לשינוי, ומה קרה? מחיר הקוטג' ירד. מתוך דוגמה זו  ניתן להיווכח כי כאשר אנו מתאגדים סביב נושא שחשוב לנו, אנחנו משיגים תוצאות. לכן, אני מציעה שנירתם למען האנשים החלשים בחברה, אותם אנשים אשר קולם לא נשמע.

בואו לא נהפוך לחברה אגואיסטית ונתחיל את השינוי מאלו שהעזרה היא קריטית לחייהם. רק מלמטה נוכל לצמוח כלפי מעלה. אני חלילה לא מזלזלת בבעיות שיש לכל אחד ואחת מאיתנו, אך בכל פעם שקשה לנו, נדע שיש כאלה שקשה להם יותר.

ברגע שנהפוך לחברה שפועלת למען אנשים בעלי מוגבלויות, אמהות חד הוריות שאין להם מקום דיור ופת לחם לילדיהם, נוער בסיכון המתגלגל ברחובות, רק אז נוכל לקיים את הצדק החברתי ששגור בפי כל רוב. זה לא צודק שיש אנשים שביתם הוא התחנה המרכזית, זה לא צודק שאדם חולה ומסכן צריך להתחנן לפת לחם, פשוט לא!

רוב הסיכויים שאחרי כתיבת פוסט זה לא יתחולל שינוי מהותי. אך לפחות בפעם הבאה שאתם עוברים בתחנה מרכזית כלשהי, ורואים את אותו אדם חלש מתחנן לעזרה, תבינו מה הן צרות אמתיות בחיים. כמה אתה – האדם העומד על הרגליים, בר מזל שיש לך כאלה, שאתה בעל משפחה, שיש לך בית לחזור אליו בסוף היום, כי יש אנשים שאין להם. כמה עצוב.