אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

שמי ניצן מונק, אני בת 25, גדלתי בישוב קהילתי במועצה האזורית הגליל התחתון, כיום אני עובדת כרכזת נוער בקיבוץ בית קשת ובמקביל אני רכזת תנועות הנוער במועצה האזורית הגליל התחתון בנוסף אני לומדת במכללת אורנים במסלול מל"ח הארץ והיסטוריה כללית.

מסלול מל"ח הארץ הוא מסלול ייחודי הפותח את האפשרות לאנשים שכבר עוסקים בחינוך, להישאר במקום עבודתם וללמוד במקביל.

בכל יום שני כשאני מסיימת את לימודיי אני נוסעת ישר לפעילות עם השכבות הבוגרות בקיבוץ. תמיד כשאני מגיעה מהלימודים אני מגיעה טעונה בכוחות חדשים עם המון רעיונות.

המסלול הוא מאוד ייחודי ומדבר בדיוק על מה שאני הכי אוהבת ומה שאני תמיד עושה.

היום אני רוצה לכתוב לכם שני סיפורי הצלחה שחוויתי במהלך שנות עבודתי עם בני הנוער.

הסיפור הראשון התרחש כשהייתי חיילת בפרק משימה, מנהלת יחידת הנוער בעיר ביקשה ממני לגייס קבוצה של בני נוער שמגיעים למועדון ולומדים בכיתה ט' ולהוציא אותם לקורס מד"צים כדי שיהיו מדריכים בשנה הבאה. הגעתי למועדון קצת אחרי פסח. ומי שמכיר ויודע, לקורס מד"צים של משרד החינוך צריך להגיע מוכנים ולדעת להעביר פעולה.

לא היה לי הרבה זמן והתחלתי לגייס חניכים מכל השכונה. ובאמת הצלחתי "לגייס" קבוצה של כ-13 בני נוער מהשכונה. וכשאני אומרת "לגייס" הכוונה שלפני כל פעולה צריך לגייס אותם מחדש – לעבור בית בית ולהוציא אותם כדי שיגיעו למועדון בזמן לפעולה. וגם כשהפעולה כבר מתחילה פתאום הם שוב חסרים וצריך ללכת לקרוא להם מחדש, השאר מתפזרים בינתיים… בקיצור, הגיוס היה לא פשוט בכלל.

כחודש אחרי תחילת העבודה איתם, מנהלת יחידת הנוער פנתה אלי והסבירה לי שיש קבוצה של 10 בנות במועדון אחר בעיר ושבדיוק הש"שנים שלהם עוזבים והם צריכים שמישהו ידריך אותם. היא ביקשה ממני לאחד את שתי הקבוצות ולהיפגש עם כולם יחד במתנ"ס.

המשמעות היא שיהיה הרבה יותר קשה להביא את החבר'ה מהשכונה שאני מתנדבת בה כי זה דורש מהם לצאת מהשכונה ולהגיע באופן קבוע למתנ"ס ולא לכולם יש פלאפון שאפשר להזכיר להם ולא תמיד אני יכולה להספיק לעבור אצל כולם בבית לפני הפעולה.

לאט לאט הקבוצה הצטמצמה… מ23 בני נוער משני המועדונים הגענו ל13 בני נוער שהגיעו לפעולות והתכוננו לקראת היציאה לקורס מד"צים.

במהלך קורס המד"צים ביקשו ממני להדריך וחוויתי חוויות לא פשוטות. אך תמיד זכרתי שאני שם בשביל החניכים שלי… אולי בעצם פה התחילה הבעיה… הדרכתי קבוצה עם עוד 2 בנות. הן לקחו את הפיקוד על הקבוצה וככה התפניתי לחניכים שלי מהשכונות.

ההתמודדות הייתה לא פשוטה כי התהליך שעברו היה מואץ והם לא הספיקו להעביר פעולות במתנ"ס. חניך אחד לא הסכים להעביר פעילות מול כל הקבוצה. הוא לא הכיר אותם, היה מבויש ולא הסכים בשום אופן גם אם זה אומר שהוא יחזור הביתה. למדריכים האחרים היה מאוד קשה להבין שההצלחה של החניכים שלהם היא לא ההצלחה של החניכים שלי… עצם זה שהחניכים שלי יצאו לקורס והסכימו להתרחק מהשכונה הבטוחה והמוכרת שלהם למשך שבוע זאת הייתה הצלחה!

חניכה אחרת לא הסכימה להעביר פעילות והייתה מאוד נחרצת בדעתה. בימים הראשונים לא הסכימה להשתתף בפעילות בקבוצה אך לאט לאט התחילה להיפתח ולבסוף אף העבירה פעילות לכל הקבוצה בנושא "אהבה".

בטקס הסיום של הסמינר כל קבוצה הייתה צריכה לבחור מישהו שיהיה מצטיין הקבוצה. לפי הבנתי מצטיין קבוצה צריך להיות מישהו שעבר תהליך מסוים מהיום שהגיע לסמינר עד היום האחרון בסמינר. תהליך משמעותי שגרם לו שינוי. אך לצערי המדריכות האחרות לא הסכימו איתי וטענו שמצטיין צריך להיות מישהו שהיה "מצוין" מהיום הראשון של הסמינר ועד היום האחרון.

היה לי מאוד קשה לקבל את זה. בשיחה עם מנהל הסמינר הוחלט שהילדה שעברה תהליך תקבל (ללא קשר למצטיין הקבוצה) תעודת הערכה על התהליך שעברה במהלך הסמינר… את התעודה היא קיבלה מול כל הסמינר ללא ידיעתה המוקדמת. מנהלת המתנ"ס דאגה שאמא שלה תגיע לראות את הטקס וכולם מאוד התרגשו.

הסיפור השני שאני רוצה לספר לכם יותר קרוב אלי כי הוא עדיין בתהליך. במהלך השנים האחרונות הייתי מד"בית (מדריכה בוגרת) במספר ישובים במועצה. המוטו שלנו במועצה הוא להגיע עד אחרון החניכים. לפני מספר שנים פנתה אלי הקב"סית של המועצה וסיפרה לי על ילדה מהישוב בו הייתי מד"בית, היא סיפרה שהיא לומדת בכיתה קטנה בבית הספר האזורי, יש לה בעיות חברתיות והיא כל היום בבית. באותו רגע צלצלתי למדריכה של שכבת ט' בישוב וביקשתי ממנה שתתקשר לילדה ותוודא שהיא תגיע לפעולות שהיא מעבירה.

למרות שזה היה מאוד קשה והבעיות החברתיות שלה מאוד הקשו על המדריכה, הילדה הגיע באופן קבוע לפעולות. בסוף השנה היא יצאה לקורס מד"צים של תנועת הנוער בני המושבים ו"שרדה" 10 ימים ביער עזריקם!! ההישארות שלה ביער הייתה לא פשוטה בשבילה, זה דרש מכל הצוות שהקיף אותה (המדריכה הישירה שלה, רכז הסמינר ואני) להילחם בשביל שהיא תישאר שם ובמשך כל מספר שעות ללוות אותה למרפאה כי כואבת לה הבטן, הרגל או כל חלק אחר בגוף. צוות המרפאה הכיל אותה לאורך כל הסמינר, ההורים גיבו את הצוות ולא הגיעו לקחת אותה ולבסוף היא נשארה עד סוף הקורס וקיבלה תעודת הדרכה.

במשך שנה שלמה העבירה פעולות לכיתות ז' עם מדריכה נוספת ואף יצאה לסמינר מדריכים מתקדמים בסוף כיתה י'.

זאת הצלחה מבחינתי!

בזכות סיפורים כאלה אני עדיין בתפקיד. זה מה שמחזק אותי למרות כל העומס והלחץ שיש… אומנם בכל פעם במיקום גיאוגרפי שונה אך הסיפורים הם סיפורים דומים והילדים.. הם ילדים.

אני מאחלת לכולכם שעבודתכם תהיה משמעותית בשבילכם כמו שהעבודה שלי משמעותית בשבילי.