אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

הדיה עמר, בת 27, סטודנטית שנה שנייה במסלול מל"ח בחוגים ללשון ולחינוך |

שמי הדיה עמר, בת עשרים ושבע. נולדתי בטבריה וגם היום גרה שם. אני נשואה ואם לילדה בת שנתיים וחצי. כיום אני בשנה השנייה ללימודיי אשר אותם התחלתי במסלול רגיל בחוג ללשון ובחוג לחינוך לבית הספר היסודי. לפני שהתחלתי ללמוד עבדתי "בסוכנות היהודית" בתכנית שנקראת "פותחים עתיד". תכנית זאת פועלת כיום בהיקף כלל ארצי. חזונה של "פותחים עתיד" הוא להעניק לכל ילד ומשפחה בפריפריה הגאוגרפית והחברתית במדינת ישראל את הביטחון, ההזדמנויות והכלים לצמוח ולהצליח לממש את הפוטנציאל הייחודי הטמון בהם. רוב התלמידים המשתתפים בתכנית מוגדרים כילדים בסיכון. תפקידי בתכנית היה "נאמנה": מבוגר משמעותי אשר מסייע לתלמידים אלה בפיתוח של יכולות, הנגשת השירותים החברתיים הזמינים והרחבתם, תוך עידוד מעורבות משפחתית ויצירת סביבה חינוכית תומכת. במסגרת התפקיד קיבלתי שישה-עשר תלמידים בבית ספר יסודי בטבריה אשר היו מגיעים לחדר מסוים אשר יועד לתכנית. כל תלמיד היה מגיע אלי לשעה פרטנית המוגדרת במערכת. במהלך השעה היינו מקיימים פעילויות שונות ותוך כדי מדברים על כל מה שעובר על אותו התלמיד ומחפשים דרכים לפתרונות. נוסף לכך, הייתי מבצעת פעילות משותפת לכלל התלמידים כפעם בשבוע וביקורי בית אצל כל אחד מהתלמידים, כפעם בשבועיים. בביקורי הבית נחשפתי לסיטואציות לא פשוטות, אבל אני יכולה לספר שזה מה שדחף אותי והמריץ אותי להמשיך ולהיות מעורבת.

כאשר החלטתי להתחיל ללמוד נאלצתי להתפטר מכיוון שלא יכולתי לשלב לימודים ועבודה בסגנון כזה. במהלך חופשת הקיץ שבין שנה א' לשנה ב' שמעתי לראשונה על תכנית מל"ח. שמחתי מאוד לשמוע שקיימת תכנית אשר מאפשרת לשלב עבודה בשדה החינוכי יחד עם לימודי תואר ראשון ותעודת הוראה. כאשר פניתי לראש החוג, אוסנת ניסנוב, התקבלתי אצלה ברוחב לב. המעבר הקל עלי מאוד וגרם לי לראות את האופק, מה שהיה לי מאוד קשה לאחר השנה הראשונה.

כיום אני מורה ללשון ולספרות בחטיבת הביניים בטבריה, דבר שאינו ברור לי מאליו. אפשר לומר שלא חשבתי כלל שאתקבל להיות מורה לפני שאסיים את לימודי. חטיבת הביניים בה התחלתי לעבוד, היא חטיבת הביניים בה אני למדתי. בשבילי זו חוויה אמיתית לחזור ולעבוד עם המורים שהיו עבורי משמעותיים וגם פחות משמעותיים. פתאום אני נזכרת בכל מיני משפטים שנאמרו לי על ידם בהיותי תלמידה ומצליחה להבין כיצד הם השפיעו עלי במהלך חיי.

אני מקווה שבעזרת ניסיוני הקודם ובעזרת הכלים אותם אני רוכשת במהלך הלימודים, אוכל להנחיל את גישתי לנגישות לתלמידים בחטיבת הביניים (תלמידים בגיל ההתבגרות). חזוני הוא להסתכל לכל תלמיד ותלמיד בעיניים ולהבין שמאחורי כל תסכול או התנהגות לא הולמת עומדת סיבה שזועקת לצאת החוצה. לנסות ולברר כמיטב יכולתי ולגעת בלבם של התלמידים. אני חושבת שכאשר שמים את הדגש בנפשו של התלמיד, כך התלמיד יצליח לשים דגש על הפן הלימודי. או יותר נכון, כך הוא יהיה פנוי לפן הלימודי. משאלתי היא שבאמת אצליח לממש את אמונתי.

חלומותיי לעתיד: זה גורם לי לחזור קצת לתחילת הסיפור, לנקודה שבה עוד לא הפכתי לאמא. חלומי הגדול היה להיות פסיכולוגית, ולכן התחלתי בלימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה, באוניברסיטה הפתוחה ברמת גן שם התגוררתי לאחר הצבא. לאחר ארבעה חודשים הבנתי שמסגרת זו איננה מתאימה לי ולכן החלטתי להפסיק ולקחת פסק זמן של כשנתיים. לאחר מכן הכרתי את בעלי שבמקור התגורר בצפת, ולכן התחלתי ללמוד פסיכולוגיה "במכללת צפת". גם שם לימודי הופסקו עקב הריון שהקשה עלי את הנסיעה לצפת. כשביתי הגיעה לגיל שנה, החלטתי לוותר על החלום להיות פסיכולוגית וזאת מכיוון שלא הצלחתי לחשוב על תהליך זה (תהליך של שבע שנים של לימודים) כתהליך מציאותי שיכולתי לעמוד בו. לכן החלטתי להתקרב לתחום זה דרך תחום ההוראה, אליו התקרבתי בעקבות "פותחים עתיד" ובעקבות שהותי בבתי הספר במהלך התפקיד. שאיפותיי הן להתקדם ולהגיע ללימודי תואר שני בייעוץ חינוכי. אני מרגישה שתחום הטיפול טבוע בי, זה תחום שסוחף אותי וגורם לי ליהנות מכל מה שקשור בו. אני מרגישה שנולדתי כדי להקשיב, כדי להבין, וכדי לעזור.

מקווה שחלומותיי יתגשמו, הדיה.