אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

"שתהיה לנו שנה עם  פחות ריאליטי ויותר אוכל של אמא"

מאת: שירי מנשה |

היא חזרה. סדרת התעודה שמביאה אל המסך את מיוסרי החיים, מנצחי המחלות, בעלי המוגבלויות שהגיעו לפסגה. סדרת התעודה שבגללה תמררו בבכי ותצאו ממנה במחשבה שהחיים שלכם דווקא בסדר, הסדרה שבזכותה אתם יודעים עכשיו מהו טרגון. סתם, צוחקים איתכם – "מאסטר שף" אולי מעמידה פני דוקו, אבל היא עדיין אותו ריאליטי נמוך וזול

"מאסטר שף" מתיימרת להיות משהו גדול ממה שהיא באמת, וממאיסה את עצמה. שוב. אולי באמת דרוש הסבר. דרושה הפרדה ברורה בין ריאליטי לתעודה, כי הגבול המתעתע בזדון, מהתל באנשים תמימים וחסרי חוש שישי – חוש ביקורת, אנשים שעוד מאמינים שהאוכל כן קובע, שהסנדביץ' שלך מעיד על טיב הבישול שלך, בין אם שמת בו חביתה ובין אם שמת בו רוסטביף שעשה פירואטים באוויר לפני צלייתו.

חשבתם פעם על העובדה שזהו הריאליטי היחידי שבו אין לנו, הצופים, מיליגרם של זכות שיפוט? הרי שני החושים היחידים שעוברים דרך המסך לעולם לא יגלו לנו מה באמת נמצא בצלחת. המשפיעים הבלעדיים על דעתנו הם השופטים, וניתן לראות זאת כאחריות גדולה אך גם כתרמית. יושבים להם ארבעת אניני הטעם ורוויי התארים לאוכל, וקובעים עבורנו מה טעים ומה לא: בקר ונבטים? לא מספיק טוב; שניצל ושוקולד?! מעולה! רק אני רואה כאן משהו לא הגיוני?

כמובן שנותנת את משקלה גם שעת הסיפור. כיצורים אנושיים אנחנו נמשכים לעלילה – לילדים מקריאים סיפור בגן ולפני השינה, לתלמידים מספרים סיפור כדי ליצור אווירה, לצופים מבוגרים מדגישים סיפור כטריק טלוויזיוני צמא רייטינג. אני לא מחדשת כאן שום דבר, אבל העובדה שאנחנו ממשיכים לצפות מעלה כמה שאלות.

קודם כל – למה? רובנו מחוסרי זמן בשביל בילוי במסעדת גורמה אליטיסטית, וכמה שנאהב לבשל – נשמור את המקום הראשון לאוכל של אמא. אז למה אנחנו עדיין צופים בתכנית שהיא מאסטר באחיזת עיניים, ובזה בלבד, בכל הנוגע לבישול?

לאחר מכן – מה חטאנו שהפערים החברתיים, העדתיים, המגדריים ומי יודע מה לא – מגיעים אלינו ב'טייק אוואי' עד הבית? קחו לדוגמה את הגברת טרגון (שאינני זוכרת את שמה, רק את עניין התבלין, וזו הוכחה ניצחת לכך שמזימת המאסטרים הצליחה) – אישה בינונית ולא תל-אביבית, מוצגת כחסרת השכלה אקדמאית ובכדי לשרוד עוד יום, היא עובדת בשתי עבודות (שאחת מהן היא ניהול תחנת מוניות ואת השנייה משום מה לא טרחו לציין). גברת טרגון מונחתת לתוך מטבח משוכלל, שבצורה גרוטסקית נראה כמו חללית, ונדהמת מהשפע זמן רב יותר מהזמן שבו היא באמת מבשלת. לבסוף היא גם מחליפה את אבקת המרק העממית בטרגון. סליחה, אבל לא יכולתי להתעלם מהפוקוס על הבורוּת, על ההתלהבות היתרה שגובלת בטיפשות. לעומתה, גבריות דווקא מוצגת בראש מורם; בעוד שלבישול נשי מודבק התואר "אימהי", הבישול הגברי מתאפיין ב"גורמה"; מזרחיים פעמים רבות מזוהים עם מנות אסליות לעומת אשכנזים בבישול אליטיסטי.

גם השופטים נפלו כאן – מיכל אנסקי ה"חמודה", חסרת ה'פוקר-פייס' היחידה, לעומת השלושה שיושבים לצידה, ה"דגולים" וה"קשוחים" – אייל שני ושפתו שנותנת לגיטימציה לחפש סמים אצלו בבית, יונתן רושפלד שבכל ביס שלו יכול לבלוע לוויתן בשלמותו וחיים כהן (תגידו, הוא מקבל אחוזים על השאלות שהוא שואל?). אנסקי משוללת תואר ה"שף" המהולל וממלאת תפקיד של פנים יפות, בניגוד לשלושת השמנמנים והכעורים המחזיקים בתואר הנכסף. אבל רגע, אולי כדאי שמישהו יושיב במקומם את המאסטרים, כי אם תריצו את השם מיכל אנסקי בגוגל תגלו עולם אחר ומרשים, מרובה עשייה בזמן קצר, שהיחס הניתן לו בתכנית לא הולם אותו כלל.

בנימת יאוש, הלוואי שתהיה לנו שנת 2014 עם פחות ריאליטי ויותר אוכל של אמא.

ובקיצור, "מאסטר שף", תאכלו 2 במדד שלי. בכוונה לא שמתי מספיק מלח.