אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

מאת: שירי מנשה |

בתאל קטורזה 

בתאל קטורזה, יו"ר אגודת הסטודנטים וסטודנטית שנה ד' לתקשורת ולסוציולוגיה

אנשים חולפים על פנינו כמו רוח. תחשבו מול כמה פרצופים עברתם רק הבוקר, כמה פעמים נתקלתם באותה הקופאית בתור לקפה שלכם, באותו המלצר, באותו מחלק העיתונים בתחנה המרכזית. הם רק נקודות בזמן שלכם, מבט קצר בעיניים, ואף פעם לא תהיתם מי הם, מה הם עברו בחייהם, מה מטריד את נפשם ולמה הם כל כך עצבניים או מחויכים או שלווים.

הזדמנויות מקריות מפגישות אותנו עם אנשים שלולא הן לא היינו נפגשים לעולם. אחת כזו נקרתה בדרכי כשהתבקשתי לקחת חלק ב"בום בפריים", אירוע סיום השנה תשע"ג של החוג לתקשורת. הפקת האירוע הייתה, כמובן, תחת אחריותה, כי היא אחת כזו שנוהגת לעמוד בראש – יושבת ראש האגודה שלכם, מדריכה לשעבר בצופים, מורה לתקשורת.

"בטח נבהלת ממני", היא אומרת, אבל האמת היא ששם גיליתי את האנושיות, ההומניות שנדמה לעתים כי חלפה מהעולם. קטורזה היא אחת כזו שתשיב לכם את האמונה בבני אדם.

בהתחלה היא מגדירה את עצמה בעובדות, שבאותה מידה יכולתי לקרוא בתעודת הזהות: "בתאל קטורזה… גרה ביקנעם", היא אומרת, משחקת בדשא ולא יודעת מה עוד להוסיף. אחר כך היא מספרת על ההשפעה של הצופים על חייה ועל אופייה של אגודת הסטודנטים. "קודם כל הצוות – חשוב שהוא יהיה טוב, אחר כך הכל יהיה טוב. תמיד היה לי משפט בצופים, שאין חניך שרע לו, יש חניך שהמדריך שלו – לא טוב לו."

מגיל שמונה עד כיתה י' הייתה רקדנית בסטודיו של בת דודתה, הופיעה מול קהל ותמיד ויתרה על סולואים כדי שלא יגידו שקיבלה בפרוטקציה. לבסוף עזבה. "זה מצחיק, כי עכשיו אני נלחמת על כל דבר בחיים שלי", היא מגלה את האירוניה הגמורה. "תמיד רציתי לחזור לרקוד. כל שנה אני אומרת את זה, אבל כבר אין טעם."

קטורזה, למרות כושר המנהיגות, היא לא בן אדם של פקודות. היא החוליה המבצעת וכמו בסיפור הילדים המוכר – "ואיתה הולכים הולכים יחד כל האפרוחים". באחד האירועים שארגנה אגודת הסטודנטים ראיתי אותה יוצאת מאולם הספורט עם שובל ארוך מאוד של בלונים, קופצת כדי לתלות אותו מספיק גבוה על הגדר. היו שם אנשים יותר גבוהים ממנה, אבל היא לא ביקשה עזרה מאף אחד, כי ככה היא – מצליחה בכוחות עצמה, ועם ההתלהבות והעשייה הם הולכים אחריה מעצמם, כמו שובל של בלונים.

לומדת לשחרר

על אף המעטה הכריזמטי, הביטחון העצמי והחיוך התמידי, קטורזה מושפעת מתגובות הסביבה. "אומרים שאני שתלטנית", היא אומרת, וכעבור כמה רגעים מאמצת את הביקורת. "אני שתלטנית. השתלטתי על המטבח. אני בחורה עם חוש הומור בדרך כלל. אני גם מאוד טוטלית. כשאני נכנסת למשהו אני עושה אותו עד הסוף." קו דק מפריד בין שתלטנות לטוטליות, ומבחינתה היא נעה על הציר, לא לגמרי סגורה איפה נגמרת אחת ומתחילה אחרת, ומאשימה את עצמה בעצמאות יתרה.

"אני רוצה שדברים יתנהלו איך שאני רוצה שהם יתנהלו", היא מודה, "אבל למדתי מהאגודה שאני צריכה לשחרר, שלא כולם בתאל קטורזה ושלא כולם בקצב שלי ושאני צריכה להאט את הקצב. להאט את הקצב זה לשבת בהפסקה פה ולא להגיד לך 'ניפגש אחר כך', זה לנסות הפסקה אחת לא להגיע לאגודה. אני לא מצליחה."

על פניו היא לומדת לפנות זמן לעצמה, אבל ככל שמתרחבת כמות האנשים שהיא מכירה וככל שנהיית כבדה מידת האחריות על כתפיה, כך פוחתים סיכוייה להצליח, כי למרות הצורך להתרחק, היא מנהלת עסקים מרחוק – עונה להודעות ולשיחות טלפון משני מכשירים, מטפלת בענייני אגודה, מגיבה בפייסבוק, בקבוצות בוואטסאפ, מנופפת לשלום לסטודנטים ולמרצים מכל עבר, חלקם גם תופסים אותה לשיחות קצרות. אני מרגישה שאני יושבת עם סלב מקומי. "יש קטע כזה שאני כבר אומרת לכולם שלום כי אני לא יודעת מאיפה הם מכירים אותי. אני מכירה אותה", היא מעידה על מישהי שעברה ונופפה לעברה, "אבל אני לא יודעת מי היא."

מוכנה להפוך שולחנות

לא קשה לראות שקטורזה רודפת צדק ומנסה לשנות עולמות. לעתים זה מצליח לה, ובכושר השכנוע ובמחויבות שהיא חשה כלפי החברה היא מצליחה לרתום גופים לפעולות שבהן היא מאמינה, אבל לעתים הדברים חזקים גם ממנה. "כל הזמן שהייתי בהתאחדות (הסטודנטים) הבנתי כמה שהכל מגעיל, ואז הבנתי כמה שאני לא רוצה את זה בחיים שלי". יש לה גם כמה דוגמות למה היא לא הייתה מוכנה לתת יד. "האמת שלי הייתה שאני לא מוכנה לבזבז את הכסף של הסטודנטים, כי זה הכסף שלכם. אני הצבעתי נגד."

יש אנשים שהייתי מצביעה עבורם אילו היו מקימים מפלגה. בקטורזה הייתי בוחרת בעיניים עצומות. כשאני שואלת אותה בפעם הראשונה אם יש סיכוי קלוש שהיא תנסה להיכנס לתחום היא משיבה שלא. בפעם השנייה היא כבר אומרת "לא יודעת". היא חושבת קצת ומוסיפה "יכול להיות שאני אמצא לעצמי עבודה שתספק אותי. פוליטיקה זאת עבודה מסביב לשעון."

סופרוומן

השיחה שלנו מתארכת מחצי שעה לשעתיים. בשלב מסוים היא מוציאה מחברת קטנה מהתיק ומספרת על חברים טובים באגודת הסטודנטים. בפעילות שבה לכל אחד יש מחברת וכל האחרים כותבים לו בה, היא מראה לי את התמונה שהצמידו לה – כלב לבוש גלימה אדומה מתעופף כמו סופרמן על רקע דשא. "כאילו אני סופרמן, שכל הזמן בתנופה", צוחקת.

היא מדפדפת במחברת במשך כמה דקות, מעבירה דפים קדימה ואחורה, קוראת ומחייכת לעצמה. אם הראיון הזה היה מצולם -  זה רגע שהייתי מראה במלואו. הבטתי בה שואבת כוחות מהדפים ולא רציתי להתערב. בשלב כלשהו היא מגלה "כולם כתבו לי שאני חזקה", ומתעכבת על מכתב אחד שריגש אותה במיוחד, שבו אחת מחברותיה כתבה על תכונה שיש בה, שהיא עצמה, קטורזה, עד עכשיו רק חלמה שתהיה בה. "דרכה למדתי מה זה להיכנס לחדר ולהיות כמו אור", היא מספרת, "והנה כאן היא כתבה לי 'את האור שלי'".

"התחלתי לבכות באמצע השיעור"

קטורזה עושה סטאז' באולפנה בקריות ומלמדת שתי כיתות במקום אחת, כי ביקשו ממנה. היא מספרת על חלומו של כל מורה ועל האהבה שהיא מקבלת מתלמידותיה. "אני יודעת שאני מסכמת את החומר ומשאירה לי עשרים דקות שבסוף, כשאף אחד לא מקשיב, אף לא מרוכז בחמש בצהריים, הן מספרות לי על החיים שלהן. הן מכבדות אותי. המנהלת אמרה שאני המורה היחידה באולפנה שהן מגיעות עשר דקות לפני השיעור ויושבות ומחכות לי. ואם אני לא נמצאת עשר דקות לפני, כי הן יודעות שבזמן הזה הן גם יכולות לדבר איתי, אז הן מתקשרות אליי 'איפה את??' ואם לדוגמה אני מתעכבת בפקק, הן שמות אותי ברמקול ואני מדברת איתן מהדרך. כזאת מורה רציתי להיות, מה שלי לא היה."

אמנם נכון לעכשיו זה המצב, אבל בתחילת הדרך גם לה היה לא קל. "בשיעור הראשון פשוט לא יכולתי להוציא מילה מהפה. אמרתי להן 'בנות, תקשיבו, אני לא מסוגלת פיזית לעמוד פה עכשיו. לפני יומיים סבתא שלי נפטרה'. הייתי בשבעה ובאתי ללמד", היא אומרת ומתוודה על הפחד הגדול של כל מורה "פשוט התחלתי לבכות באמצע השיעור. בנות שלא מכירות אותי, לא יודעות מי אני, מה אני. ואז פתאום נהיה שקט בכיתה. שיעור אחרי זה חזרתי אחרת, כי היו חגים והייתה הפסקה, ואז הייתה שיחה קשה – רבע שעה של נאום שאמרתי להן כל מה שאני חושבת ושעברתי תקופה קשה. מאותו שיעור – דממה בכל השיעורים, הן הכי חמודות בעולם."

"סטודנטים לא אומרים תודה"

קטורזה משדרת עסקים כרגיל גם כשמתעוררת לימים קשים. זה היה מן יום כזה, ובכל זאת היא הגיעה, בכל זאת היא כאן. במקומות שאחרים היו אולי מוותרים לעצמם ונשארים בבית מתחת לפוך היא לא נופלת. "אני בדרך כלל זאת שנותנת את העזרה, לא זקוקה לעזרה מאחרים. אמא שלי – ישר איך שבאתי הביתה המיטה הייתה מסודרת. רק 'תיכנסי למיטה ותלכי לישון והכל יהיה בסדר'. אפילו הדליקו לי בוילר. אלה הדברים הקטנים", היא אומרת בהערכה. היא מחזיקה את עצמה חזק, בעיקר מהסיבה שיש לה מחויבות לכל כך הרבה דברים, וכשהיא נתקלת בחוסר הערכה – גם היא נפגעת. "אגודת הסטודנטים זו העבודה ההפוכה מלהיות בחינוך", אומרת, "כי בחינוך מעריכים אותך על מה שאתה עושה, לא משנה מה. אם תשבי ותדברי עם תלמידה חצי שעה, עשר דקות, היא תגיד לך אחר כך 'תודה שישבת איתי'. סטודנטים לא אומרים תודה. מבחינתם זה מובן מאליו שיש פה אירוע עם 800-700 איש, שלא היה דבר כזה בחיים באורנים. מובן מאליו שביום שבו אמור להיות מבול השגנו בשתיים בלילה ציליה. מובן מאליו שאחר כך גילינו שיש שמש אז שינינו את הציליה לציליה של אור."

ולמרות זאת עדיין אכפת לה. חשוב לה שהמכללה תהיה מקום שטוב להיות בו, שמקבל שונוּת ומסייע למי שזקוק לעזרה, לכן אחד הפרויקטים הבאים של האגודה הוא הכנסת תא גאה. "זה אומר שתהיה פה פעילות מודעת של הקהילה הגאה", מסבירה. ממקומות שאחרים נכשלו היא צומחת, ולעומת השנים הקודמות, השנה אי אפשר לפספס את אגודת הסטודנטים.

לשנות בגדול בפורומים קטנים

קטורזה עסקה בחינוך מאז שהייתה קטנה. התכונה הזאת, הרצון לשנות, טבועה בה. "היו לי מורים ממש גרועים אז רציתי להיות משהו טוב יותר", היא אומרת, "נראה לי כמו הרוב", אבל האמת היא, שלאחר מצב כזה הרוב היו פשוט בורחים מהתחום. אם אדם הגיע לחינוך סימן שהיה לו מורה טוב שהשפיע עליו וגרם לו לבחור בדרך הזו בעצמו. היא הגיעה לכאן מהסיבות ההפוכות, מהמיעוט הייחודי והראוי להערצה שעוד רוצה לתקן. והיא באמת מתקנת, היא מצליחה לשנות.

"כן! בדיוק! משנה בגדול בפורומים קטנים!" היא מתלהבת מהסיסמה שאיכשהו נוצרה תוך כדי שיחה. אחר כך מתוודה על הלבטים, מנסה למצוא אלטרנטיבות לחינוך אבל חוזרת לנקודת המוצא, לבסיס, שבו היא יודעת שהיא הרי מוכרחה לעבוד תוך משמעות. "אני לא יודעת אם אני רוצה להיות מורה. אין בזה פרנסה, אי אפשר לחיות עם זה. למה זה מספיק? רק הדלק עולה לי 1,500 ש"ח  בחודש. אולי אני צריכה למצוא לי מקום אחר שיהיה לי כסף… או שאני יודעת שכל חיי אני אחיה בצמצום אבל אני עושה עבודת שליחות."