אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

מור רוימי

מאת: לירון כצנלסון |

כמו אצל יוצרים רבים, גם אצל מור רוימי טראומה אישית הובילה אותה לכתיבה, ובמקרה שלה לכתיבת שירים. אבל מה שהחל כאמצעי להתמודד עם מצב קשה, הפך בהמשך לאמצעי לביטוי עצמי, לפרסום השירים ולקבלת פרס 

לכל אחד ואחת יצא בוודאי לחוות תקופה קשה, כזו שרק רוצים להעלים מהזיכרון. אך למעשה, אם נתבונן לאחור נגלה, כי כל קושי מוביל אותנו לגלות על עצמנו דברים שלא ידענו כי קיימים בנו.

גם מור רוימי, סטודנטית זו השנה השלישית במכללה, הלומדת בחוגים חינוך מיוחד וספרות, גילתה בעצמה כישרונות חבויים, רק לאחר טראומה אישית קשה. בהיותה בת 12, נפטרה סבתה באופן פתאומי. מור, שהייתה קשורה אליה מאוד, התיישבה בפעם הראשונה בחייה לכתוב שירים, שירים שעזרו לה להתמודד עם החוויה הקשה. כתיבת השירים נמשכת מאז ועד היום, וכנראה שתלווה אותה עוד שנים רבות הלאה.

את זוכרת את השיר הראשון שכתבת?

"כן אני זוכרת, זה לא היה על סבתא שלי, הוא היה באופן כללי על החיים, עליי".

כתבת עליה שיר במשך השנים שחלפו?

"לא, לא כתבתי עליה. היה לי נורא קשה לדבר עליה, אבל מאז אותה תקופה מצאתי את עצמי כותבת כל חודש שיר אחר".

כשאני שואלת אותה האם אנשים ידעו על תחביב כתיבת השירים, עונה מור בנחרצות "אף אחד לא ידע על זה שנים".

למה?

"לא יודעת. אני מאוד סגורה, החבאתי את זה תמיד, זה באמת היה 'שירים למגירה'".

במה כתיבת השירים עזרה לך?

"הכתיבה נתנה לי תחושת פורקן, פשוט שחרור. המילים ש'יוצאות לי לתוך הדף', אלו מילים שאני בחיים לא אוכל לומר פנים מול פנים".

בכל זאת, מתי החלטת לספר?

"אחרי כמה שנים, שיתפתי את אחי שאני כותבת שירים, הוא לא היה מופתע כל כך, אבל הוא מאוד התרגש".

על מה את כותבת?

"בעיקר על רגשות פנימיים שאני לא מוציאה החוצה, על החיים, אבל בעיקר על עצמי, מה שאני חווה – זוגיות, יחסים במשפחה.."

לפני כשנתיים מור עברה תאונת דרכים קשה. ההתמודדות עם הכאבים העזים, גרמו לה שוב, ממש כמו עשור לפני כן, לברוח לעולם הכתיבה.

"אני יכולה להגיד לך שאחרי שעברתי את תאונת הדרכים פשוט ברחתי לשירים. כתבתי ארבעה שירים בתקופה של חודש, שזה לא קורה בדרך-כלל".

יש לך הרגלי כתיבה מסוימים?

"אני כותבת בחדר, כשהדלת נעולה, רק בלילה".

למה?

"אני מרגישה שנגמר היום ואז אני יכולה 'להוציא' את כל הרגשות שלי, שקט לי, אין לי רעשים שיכולים לנתק אותי".

בשנת הלימודים השנייה שלה, השתתפה מור בתחרות כתיבה שהתקיימה במכללה. בתחרות היא זכתה במקום השלישי.

ההחלטה לא הייתה קלה עבור מור, אך לאחר התייעצות עם אחיה הגדול, החליטה לשלוח שניים משיריה החושפים רגשות חבויים ונסתרים.

מה גרם לך בכל זאת לשלוח את השירים?

" שני השירים האלה עוסקים באופן ספציפי בחוויה שעברתי בשנתיים האחרונות, בעקבות התאונה. הייתי טעונה ברגשות, הרגשתי שאם אני אחשוף את השירים האלה, אז אולי החברות, המשפחה יצליחו להבין מה קורה אצלי. זה באמת עזר והם ראו אותי בצורה אחרת, הבינו למה אני שקטה וסגורה יותר, למה אני לא יכולה לדבר על דברים מסוימים. הרבה שאלות של 'למה?' מצאו פתרון דרך השירים הללו".

איך הרגשת כשהודיעו לך שזכית בתחרות?

"קודם כל לא האמנתי שאני אזכה. אבל אני זוכרת שד"ר איילת שמיר התקשרה אליי ואמרה לי שזכיתי במקום השלישי. שתקתי, לא היו לי מילים באותו הרגע. הייתי ממש בהלם".

מה עבר לך בראש?

"השירים האלה, שהם שלי, עכשיו כולם יראו אותם, זו חשיפה שלי לאחרים, אני לא רגילה".

באילו תגובות נתקלת?

"מלא אנשים שאני לא מכירה ניגשו אליי, שלחו הודעות וכתבו לי שריגשתי. אני אגיד לך משהו מעבר לזה, נוהגים לשפוט אותי לפי המראה החיצוני שלי הרבה, זה משהו שקורה לי באופן קבוע. פתאום אנשים שאני לא מכירה אומרים לי כמה אני מוכשרת וכמה עומק יש בי, זה נתן לי הרבה. זאת הרגשה מדהימה, כל החששות שהיו לפני כן נעלמו".

אולי הפחד לפרסם נבע גם מחשש מתגובות הסביבה?

"לא חשבתי על זה ככה, אבל עכשיו שאת אומרת אז יכול להיות".

את רואה את עצמך ממשיכה לפרסם שירים שלך?

"יכול להיות, אבל לא בטוח".

למה את מתלבטת?

"שוב, הכול נשען על אותו הפחד מלחשוף את רגשותיי, לחשוף את עצמי בפני אחרים".

יש שיר שכתבת שזכור לך במיוחד?

"כן".

למה הוא כ"כ מיוחד עבורך?

"הוא שינה לי את דרך ההתבוננות על החיים, אחרי שכתבתי אותו הבנתי מה אני צריכה לשנות".

 ולסיום, שיר שכתבה מור:

בְּדִידוּת

לִפְנֵי עֶשְׂרִים דַקּוֹת

נִמְחֲקוּ תָּאֵי הַזִּכָּרוֹן הָאַחֲרוֹנִים

קִלַּפְתִּי מֵעָלַי אֶת קְלִפּוֹתֶיךָ.

כָּל הַדְּבָרִים שֶׁקָּרְאוּ בְּשִׁמְךָ

נִשְׁאֲרוּ עַכְשָׁו אִלְּמִים בְּתוֹךְ דְּמָמָה עִוֶּרֶת.

אֵין בִּי חֲרָטוֹת

כָּל הַנְּגִיעוֹת שֶׁלְּךָ שְׁמוּרוֹת בַּמְגֵרָה

כָּל הָרגָעִים אִתְּךָ צְרוּרִים בְּתוֹך קֻפְסָה רֵיקָׂה.

הַשֵּׁם שֶׁלְךָ כְּבָר לֹא עוֹשֶׂה בִּי רַעַד.

הִשַּׁלְתִּי אֶת עוֹרְךָ וְנוֹתַרְתִּי עִם שֶׁלִּי

סוֹף לַאֲבָדוֹן, רֵאשִׁית לְהַתְחָלוֹת חֲדָשׁוֹת.

נִרְאֶה כִּי הַבְּדִידוּת לֹא נוֹעֲדָה לְאִישׁ מִלְּבַדִּי,

נִשְׁמוֹתֵינוּ צְרוּרוֹת זוֹ בַּזּוֹ.

הִיא עוֹטֶפֶת אוֹתִי, מַכָּה בִּי שֹׁרֶשׁ,

נוֹעֶצֶת בִּי אֶת צִפָרְנֶיהָ הַחַדּוֹת.

מוֹצִיאָה מִמֶּנִּי אֶת הַחֹם שֶׁנּוֹתָר בִּי,

מִמֵּילָא הוּא כְּכוֹסוֹת רוּחַ לַמֵּת.

שׁוֹטֶפֶת מֵעָלַי אֶת הָעֹל שֶׁנָּשָׂאתִי בְּגְלָלְךָ.

וְהִיא,

הִיא יוֹדַעַת לְהָבִין אוֹתִי מִתּוֹךְ הַשֶּׁקֶט,

הִיא צוֹלַחַת בַּמְּקוֹמוֹת בַּהֶם כָּשַׁלְתָּ.

הִיא לֹא פּוֹצַעַת בַּמִּלִּים שֶׁלָּהּ,

לֹא הוֹרֶגֶת בְּלִטּוּף,

לֹא חוֹנֶקֶת בְּחֶבְלֵי שֶׁקֶר הֲדוּקִים.

גַּם אַתָּה בְּיוֹם מִן הַיָּמִים תִּלְמַד לִהְיוֹת כָּמוֹהָ,

לְאוֹתָהּ אַחַת שֶׁתָּבוֹא

וְתִהְיֶה חַלָּשָׁה מִכְּדֵי לִבְרֹח.

הַלְוַאי וְתִשָּׁאֵר עִוֵּר לַנֶּצַח

שֶׁלֹּא יִהְיֶה לְךָ הַצֹּרֶךְ לִרְאוֹת מִי שֶׁאַתָּה

כִּי לֹא טָמוּן בְּךָ הַכֹּחַ לְהִשָּׁאֵר.

וִתַּרְתִּי עַל הָרֶגַע בּוֹ הָפַכְתִּי שֶׁלְּךָ,

וִתַּרְתִּי עַל הַבַּיִת לוֹ קָרָאתִי חֵיקְךָ,

מָצָאתִי אוֹתָהּ.

הִיא לֹא אַתָּה.