הצטרפו אלינו בפייסבוק

עקבו אחרינו

3 נובמבר, 2013 פורסם ב מה בקמפוס
2 comments

חצויה

סחר אלג'אלד. צילום: שירי מנשה

סחר אלג'אלד. צילום: שירי מנשה

 סחר אלג'אלד היא סטודנטית לספרות ולחינוך מיוחד שנה ב'

מאת: שירי מנשה |

סחר אלג'לאד לא זוכרת הרבה מעבר לחורף האחרון שלה בלבנון, שבו שיחקה עם בני דודיה ומאז לא ראתה אותם. לילה אחד, כשהייתה בת שש וחצי חצתה עם משפחתה את הגבול לישראל. היא הספיקה לארוז כמה בגדים ואלבום תמונות, שלעתיד ישמש לה זיכרון ממשי מארץ מולדתה, ועלתה על אוטובוס שלקח אותה להתחיל מחדש. הדובי שלה נשאר מאחור. "אמרו לי שאנחנו נוסעים לטיול, עוברים דירה", היא מספרת, "רק בגיל תשע בערך התחילו לספר לי את האמת".

והאמת ההיא, מה שהיא עברה, זה ממש לא טיול. אין אפילו טיפת דמיון לטיול. האמת ההיא שהסתירו ממנה נשמעת יותר כמו תסריט קולנועי שעדיין לא עשו כאן: הבריחה מלבנון של חיילי צד"ל (צבא דרום לבנון), שנחשבים עד היום לבוגדים שם ולזרים כאן. הבריחה הצילה את חייהם, לו היו נשארים היו מקבלים את עונשם באשמת סיוע לאויב (לצה"ל), שנלחם בחיזבאללה בדרום לבנון בכדי להורידו מהשלטון. חיילי צד"ל, וביניהם אביה של סחר, נסוגו יחד עם צה"ל אל תוך גבולות ישראל ב-23 במאי 2000. משפחות שלמות עזבו את הארץ היחידה שהכירו, את בני משפחתם, את חבריהם, את מרבית רכושם.

גם משפחתה של סחר נחצתה לשניים ומפריד ביניהן גבול שלא ניתן לעבור – כי ללבנון לא כדאי לחזור ולישראל לא נותנים אישור יציאה. הפחד מנקמתו של ארגון החיזבאללה מרחף מעל המשפחה החצויה, והם בנתק כמעט מוחלט.. אפילו בטלפון הם לא משוחחים, רק בפייסבוק מתעדכנים בתמונות – לא מתכתבים, זה כבר מסוכן מדי.

..

אנחנו מזמינות בארומה. "מה השם?" שואלת אותה הקופאית, והיא משיבה "שחר". בשין, לא בסמך. "לא יודעת למה, יותר קל". בהמשך היא מספרת לי על תגובות גזעניות מצד יהודים ועל שנאה מצד נוצרים, מוסלמים ודרוזים, שהגיעה עד כדי שרפת מכוניות בחג נוצרי אחד לפני מספר שנים.

כבר שלוש עשרה שנים שהיא חיה בישראל – נולדה שם וגדלה כאן, בהתחלה בטבריה ואחר כך בנהריה; בהתחלה בבית ספר מיוחד שפתחו לילדי צד"ל, "הארז" על שם סימן ההיכר הלבנוני, אחר כך בבית ספר יהודי. היה ניסיון להשריש בהם את תרבותם בבית ספר ייחודי להם, אך הוא לא צלח ולאחר כשנתיים שבהן לימדו אותם ערבית, צרפתית, עברית ואנגלית (כן, ארבע שפות), ויתרו על הרעיון ופיזרו אותם בין בתי הספר הרגילים. לא סתם אני מרגישה שקיים אצלה פער בזהות: היא לא מגדירה את עצמה כערבייה, לא כלבנונית ולא כישראלית. היא נוצרייה דוברת עברית רהוטה, כי את השפה הערבית היא לא אוהבת, ורוצה באחד מן הימים לעבור לקנדה. "אני רוצה לבחור לי את ההתחלה שלי" היא אומרת, מקווה שמשפחתה תבוא בעקבותיה אך מוכנה גם לשלם את מחיר הפרידה. אחרי הכל, היא נפרדה כבר פעם אחת.

2 comments

  1. מאת מיטל:

    וואו סיפור מרתק מרגש ומדהים,עם המון נחישות ואומץ לב.
    מקווה שבקרוב תוכלי להתאחד עם משפחתך כאן בארץ.
    ושיהיה לך המון בהצלחה בכל אשר תלכי…

השאירו תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים


תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>