אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

מאת: ניסים אלחרר |

נ. לוחם ומפקד ביחידה מיוחדת של משמר הגבול מדבר על הרגע שבו החליט לעזוב את התפקיד לטובת תפקיד אחר – אבהות. על הרגעים המביכים ("פשוט שכחנו לוחם בבית של המבוקש…"), המרגשים ("הילד לפת לי את הרגליים וביקש שאחזיר את אביו…") ועל הרגעים שבהם הוא מתגעגע לאדרנלין ("לא עובר יום בלי מחשבה על גיחה לשתיים-שלוש פעילויות…")

"התקבל מידע קונקרטי על מבוקש שהשב"כ 'היה על הזנב שלו' כבר חצי שנה. המבוקש החליף בית כל יומיים וזו הייתה 'שעת הכושר' לתפוס אותו. 'עלינו' על ציוד, הגענו לכפר ונכנסנו לבית".

עד כאן, נ. מספר על פעילות שגרתית ביחידה מסתערבת, אך את מה שיתפתח מכאן ואילך, יהיה אפשר לשלב בתסריט סרט הוליוודי.

"הכניסה לבית הייתה חלקה, המבוקש קופל תוך שניות, הוא היה לבד בבית. תוך ארבע דקות כבר היינו ברכב, בדרך חזרה לבסיס. אחרי חמש דקות נסיעה אני שם לב שב. חסר… פשוט שכחנו לוחם בבית של המבוקש. ללא שהות, הנהג מבצע פניית פרסה ודוהר למקום.  ב. עומד במטבח, מכין קפה ושואל אם מישהו רוצה. לא היה לו ספק שאנחנו נבחין במהירות שהוא חסר ונחזור לקחת אותו".

אתה מספר את זה ב"חצי חיוך", כאילו זה טבעי לחלוטין. אתה מבין שזה היה יכול להיגמר אחרת?

"ברור לי שזה היה יכול להיגמר אחרת לחלוטין. לגבי הטבעיות של העניין – אנחנו בני אדם, לפעמים אנחנו טועים. בגלל זה בוצע תחקיר יחידתי מקיף, הוסקו מסקנות והמשכנו הלאה. אין כאן מקום ל"התבחבשות" ולהתעסקות ב"מי אשם או לא אשם", מי שהיה צריך "לקבל את הכאפה" – קיבל והמשכנו הלאה".

אני מבין שלא אתה "קיבלת את הכאפה".

"יש לך הבנה מצוינת".

ביחידה בה שירת נ. עוסקים בעיקר בהסתערבות על מנת להביא לבתי הדין בארץ מבוקשים ביטחוניים ולהעמידם למשפט. כפי שנ. הזכיר, מדובר בבני אדם המבצעים את הפעילות הזו ולא פעם, נתקלים ברגעים שבהם נדרשת מידה בלתי מבוטלת של ניתוק רגשי כדי לבצע את  הפעולה באופן מושלם ומדויק.

יש פעילות שזכורה לך במיוחד? פעילות שאחריה לא נשארת אדיש?

"יש פעילות אחת. לפני כשש שנים היינו בפעילות שגרתית של הבאת מבוקש מאחד הכפרים. הפעילות התנהלה לפי התכנון וידענו שבבית נמצאים משפחתו של המבוקש, כולל אשתו ושלושת ילדיו הקטנים.רגע לפני שאנחנו יוצאים מהבית עם דרוש החקירה, בנו הקטן בן החמש לפת לי את הרגליים, בכה והתחנן שלא ניקח לו את אבא שלו".

מה עבר לך בראש באותו רגע?

"האמת היא שקודם כל חשבתי על הלוחמים שלי, שחלילה אחד מהם לא יחשוב שהוא בא לתקוף אותי עם נשק ויבצע משהו שאין דרך חזרה ממנו".

יירה בו?

"אתה אמרת".

למה קשה לך לומר את זה? הרי זה קרה, קורה ויקרה…

"כשאתה משתמש במילים מכובסות אתה לא צריך להתמודד עם הכתמים שהן משאירות. מה אתה חושב? שלא כאב לי שהילד נצמד לי לרגל והתחנן?"

אז איך התמודדת עם זה?

"תשמע, אני לא יכולתי להרים את הילד ולנחם אותו נכון? אמרתי לאמא שלו, באנושיות וברגישות, לקחת אותו ופשוט יצאנו משם."

אז מתי בעצם זה תפס אצלך "מקום רגשני" במיוחד?

"ללא ספק אחרי שנולד לי ילד משלי. אני אגיד לך יותר מזה, עוד כשאשתי הייתה בהיריון מתקדם זה קרה לי שוב! משפחה אחרת אומנם, אבל אותו התסריט – ילד נצמד אלי והתחנן בבכי שאשחרר את אבא שלו. כשנולד לי הילד שלי הסצנות האלה חזרו לי בפלאשים והיה לי קשה להתמודד עם זה רגשית. מכאן והלאה כבר ידעתי מה אני הולך לעשות."

מה אתה הולך לעשות?

"לעזוב את התפקיד".

בגלל שלא יכולת להתמודד עם זה רגשית ומצפונית?

"ממש לא! עשיתי את התפקיד הזה די זמן, זכיתי להערכה רבה ולתעודות הצטיינות רבות. לא הייתה לי שום בעיה רגשית ומצפונית לבצע את מה שעשיתי, אני לרגע לא מצטער על מה שעשיתי או על חלק ממשהו שעשיתי. זו הייתה חובתי וזו הייתה זכות גדולה לשרת את המדינה בתפקיד הזה. בוא לא נתבלבל, אותם אנשים ששלפנו לא היו חסידי אומות עולם או מל"ו צדיקים. מדובר על רוצחים, סייענים למבצעי פיגועים ועל 'פליליסטים' ברמות הכי מטורפות שאתה יכול להעלות על הדעת".

אוקיי, עדיין לא הבנתי מה בדיוק גרם לך לומר "זהו, אני את שלי עשיתי".

"הסיבה העיקרית שבגללה אמרתי לעצמי 'די' היא הבן שלי, ללא ספק. עכשיו כשאני יושב ומספר לך סיפורים מהשירות, אני בוחר את הסיפורים שהסתיימו חלק וללא תקלות, אבל זה לא אומר שלא היו תקלות ורגעים שבהם הייתי בטוח שאני מזדכה על ציוד (נהרג). בכל פעילות, אם אתה עושה את הטעות הכי קטנה, אתה פשוט נשרף (נחשף) והדרך מכאן למוות היא קצרה. כשהייתי רווק לא חשבתי על זה אפילו, להפך, שאפתי לצאת כמה שיותר לפעילויות האלה, הייתי מגיע לרמות אדרנלין מטורפות, זה משהו שאי אפשר לתאר. עד שנולד לי האוצר שלי, באותו הרגע נפלה ההחלטה – אני לא רוצה שהוא יהיה יתום מאב."

אני מתאר לעצמי שזו הייתה החלטה קשה עבורך.

"קשה מאוד! אתה צודק במיליון אחוז. תחשוב, אם אני עוזב את התפקיד, אני עובר לתפקיד משרדי, עבודה של שמונה עד חמש… זה קצת כמו להכניס סוס פרא למכלאה. תשמע, בחודשים הראשונים הייתי זומבי, ממש בלי חשק לכלום. לא יכולתי לקבל את העובדה שאני בתפקיד משרדי. אבל זהו, היום אני בתפקיד, מבצע אותו על הצד הטוב ביותר, נהנה מהבן שלי ויודע שהבחירה הזו נבעה מהרצון ומההשתדלות להישאר בחייו ".

למה אתה אומר השתדלות? זה נשמע חסר ביטחון…

"תשמע, לכולנו יכול לקרות משהו בכל זמן נתון, זה לא משנה אם אתה לוחם ביחידה מיוחדת שנכנסת ויוצאת מבתים של מבוקשים או אם אתה סתם נוהג באוטו שלך. תאונות דרכים, תאונות בבית…אלוקים ישמור! חסרים לנו דברים? בגלל זה אני אומר 'השתדלות', זאת אומרת, את ההתרחקות שלי ממשהו מאוד מסוכן שתלוי בי – עשיתי. כל השאר, תלוי בבורא עולם".

כשדיברת קודם על התפקיד הקודם, העיניים שלך ברקו, ממש התרגשת. אתה מתגעגע?

(מחייך) "מה זה מתגעגע? לא עובר לי יום שבו אני לא חושב על גיחה לשתיים-שלוש פעילויות, להרגיע את היצר… אבל זה עובר לי, אני מבין שזהו. לא חוזר לשם".

גם אם תרצה לחזור, כמו שאמרת, תפקיד משרדי… שמונה עד חמש… אתה לא בכושר.

(צוחק) "אתה מזלזל אה? תאמין לי שאני בכושר, אני מקפיד על פעילויות ספורט אינטנסיביות במהלך השבוע. חוץ מזה, מדי פעם צה"ל מושך אותי להדרכות לוט"ר (לוחמה בטרור), צליפה וכדומה, אז ככה שיש לי עוד קצת אקשן…"

מה זאת אומרת צה"ל מושך אותך?

"בשירות הסדיר שלי הייתי צלף, מדריך צלפים וקלעים ומדריך בכיר בבית הספר לצליפה. יש לי הכשרות וידע במגוון רובי הצלפים שבשימוש צה"ל אז יוצא לפעמים שצה"ל מבקש יפה ממשמר הגבול 'להשאיל' אותי לשבוע". (צוחק).

מדריך קלעים וצלפים? מה ההבדל בין קלע לצלף?

"קלע זה חייל רגיל לחלוטין שעל הנשק האישי שלו (M-16) מותקנת כוונת טלסקופית והוא פשוט עובר הכשרה להשתמש בכוונת הזו בצורה המיטבית ביותר.

צלף זה כבר עולם אחר, צלף מקבל הכשרה על מגוון נשקים, הנשקים מיועדים אך ורק לצלפים והשימוש בהם הוא של צלפים בלבד. זו הכשרה לא קצרה, ולא פשוטה. מכשירים את הצלף להוריד מטרה מ–500-750 מטר תוך שהוא לוקח בחשבון את כיוון הרוח ואת המהירות שלה. הוא מחשב את הנתונים כדי להפיק את הירייה המושלמת.

אילו יחידות אתה מדריך בצה"ל?

"לרוב, אלו צלפים וקלעים של יחידות סדירות כמו גולני, גבעתי, צנחנים וכדומה. אבל יש כמה פעמים בשנה שיש הדרכות ואימונים משותפים של שייטת 13, דוכיפת, דובדבן וימ"מ. לא משעמם".

ומה קורה אז? האדרנלין לא 'לוקח אותך' למקומות שכבר עזבת?

"כן… בהחלט. אבל למדתי להסתפק במועט…יש לי לפעמים את האימונים ואת ההדרכות האלו. אני נהנה מזה בטירוף, מדבר עם הלוחמים ובעיקר, מתערב עם לוחמי שייטת 13 בתחרויות קליעה. זה מבחינתי מנת אדרנלין יפה שמספקת אותי".

התערבויות?

"כן, לוחמי השייטת הם גברים אחד אחד, כן? אבל איך לומר? הם חושבים שהשמש זורחת להם מה… בהדרכות צליפה אנחנו מוצאים זמן לשים על מטרות מטבע של חצי שקל ופשוט מתערבים מי מוריד אותו ממרחק של 500 מטר".

נו? ומי מנצח בדרך כלל?

"בוא נגיד שלא הפסדתי מעולם ללוחם שייטת. אבל בשביל ההגינות, אני הייתי מנצח בנקודות ולא בנוק-אאוט"(צוחק).

ובסוף היום?

"אני חוזר למשרד. הוא חוזר לשטח".