אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

בת עמי, סטודנטית במסלול מל"ח

"עכשיו פקעה סבלנותי. על כן שרטטתי לו תיבה. זו תיבה. הכבשה שאתה רוצה נמצאת בפנים"

קוראים לי בת-עמי ואני גרה ביישוב לבון שעל יד כרמיאל. עברתי הרבה גלגולים עד שהגעתי ליישוב הקטן והמרוחק הזה. אני מדריכה שנה שנייה בתכנית הקדם צבאית "צור שלם" ובכתבי מילים אלו אני גם מסכמת את המחזור השני בתכנית שעומד להסתיים ממש עוד מעט.

במקור הגעתי ממעלה אדומים, כשהייתי בכיתה ט' הוריי החליטו לעבור דירה ומצאתי את עצמי במבשרת ציון. 12 שנות לימוד עברו עליי בסבל ועינויים. לא אהבתי לשבת בכיתה ולשמוע שיעורים לא מעניינים. לא אהבתי שכולם רודפים אחרי ציונים טובים ואני איפשהו מאחורה. הרגשתי שחסר לי הדבר הנוסף, האחר, שבתי הספר לא תמיד מספקים לחניכים שלהם. מצאתי את עצמי בסוף התיכון במושב מרוחק עוד יותר אי שם בערבה, עושה מכינה קדם צבאית בעצמי. המכינה שינתה אותי, היא נתנה לי בדיוק את הכלים שהייתי צריכה, לצבא ולחיים. הכרתי שם חברים טובים ובעיקר תפסתי מדמותו של המדריך שהיה לי. הרגשתי אצלו אוזן קשבת ומייעצת אך עם זאת לא ויתר לי ברגעים שרציתי להפסיק. והוא האמין בי. ויותר מזה שהוא האמין בי אני האמנתי לו שהוא באמת מאמין בי. ואני חושבת שזאת הייתה נקודה משמעותית. הכוח שיש למדריך בידיים, היכולת לקחת 12 שנים שבהם הרגשתי עוד אחת מני רבים לאחת בעלת משמעות הוא כוח משמעותי לאין שיעור.

אחרי המכינה התגייסתי לצבא ועשיתי שנתיים בתור מדריכת שריון ומפקדת בקורס המדריכות תקופה זו הייתה תקופה זוהרת, נהניתי מהתפקיד ומהאחריות שניתנה לי ולכן תקופת סיום הצבא הייתה תקופת משבר, השתחררתי והוריי עברו לתל אביב העיר הגדולה. ולא מצאתי את עצמי שם, אך היה קול פנימי שהחזיר אותי לרגעים שלי מהמכינה. המקום המרוחק, השקט והשלווה ובעיקר ההתפתחות האישית. כך שבסוף השנה הראשונה לשחרורי מצאתי את עצמי במכינת "צור שלם".

התכנית מלווה בני נוער בעיקר מרקעים סוציו אקונומים נמוכים, ללא מסגרת וחלקם גם ללא בגרות מלאה או 12 שנ"ל. אך אלו בני נוער שתפסו את עצמם בידיים והרגישו שיש להם הזדמנות חדשה. אני יכולה להגיד שאחרי מחזור שני בתכנית, בני הנוער העצימו אותי כפי שהם לא יכולים לדמיין. הם המורים הטובים ביותר. ולי בתור מדריכה היה לי חשוב להיות אותו הדמות שהמדריך שלי היה בשבילי. מצד אחד לא מוותרת, עקשנית, מצד שני דמות שבצורה הפשוטה ביותר- מאמינה בהם.

לא תמיד היה קל, החניכים העמידו אותי באתגרים חינוכיים רבים, כעסים, מריבות, מה נכון לעשות? מה לא נכון לעשות? להיות דמות הורית שאומרת אני יודעת מה טוב לך למרות שאתה לא רואה את זה עכשיו, מתוך ידיעה שרק בעתיד הדברים יובנו ויוכרו, ועם זאת להבין מאיפה נובעים הדברים שהם עושים, מה הם צריכים, על מה צריך לעבוד עם כל אחד מהם.

אחרי השנה הראשונה בתחום, ידעתי שזה זה. אני אוהבת את העבודה עם האנשים, לראות את הדרך שהם עוברים והתהליכים שהם חווים בדרך להיות בדיוק מה שהם רוצים להיות. וזה חוויה מדהימה. זה כמו התמכרות. נכנסת לזה ואי אפשר לצאת מזה.

הציטוט של הנסיך הקטן הוא משמעותי עבורי ועבורם. אני רוצה לתת להם את התיבה, והם יכניסו לתוכה בדיוק את הדברים שהם ירצו מהחלומות הכי גדולים והשאיפות הכי גבוהות שלהם. הכול תלוי בהם. לא אני אעצב את החלומות שלהם אלא אתן להם את התחושה האמתית שמה שהם מאמינים בו אפשרי, והחלומות שלהם ראויים למימוש.