אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

אור פפר, סטודנט במסלול מלח

את רוב שנות ילדותי העברתי במצפה אבירים, ישוב קהילתי שבגליל המערבי. לאחר שירות צבאי כלוחם בנח"ל בתור לוחם, מפקד, סמל וסרס"פ (ראשי-תיבות של רב סמל פלוגתי, בפועל אחראי הווי ובידור בפלוגה). לאחר השחרור המיוחל עבדתי כשנה וחצי כבמב"ח בקיבוץ גלעד.

עכשיו אעבור לחלק המעניין יותר בחשיפת הזהות האישית שלי שידבר על העבר הקרוב ובעיקר על ההווה והעתיד. מיד כשעזבתי את קיבוץ גלעד, ארזתי תיק וטסתי לטיול במזרח שנמשך כשנה, לאחריו עבדתי מספר חודשים בארץ והמראתי שוב למקום שאני מגדיר כביתי השני – הודו. הרגשתי בכל-יום בארץ הרחוקה, שלא ניתן לנצל אותו טוב יותר מאיך שחייתי, נצמדתי למשפחה כפרית איתה ניהלתי שגרה יומית שנצרבה לי בזיכרון כחוויה תרבותית מלמדת ועוצמתית ביותר.

לאחר החזרה השנייה מהודו כמיטב הרגלי באותם שנים חיפשתי עבודה זמנית עד לטיסה הבאה, משפחה שקרובה לליבי ביקשה ממני טובה ללוות את בנם שנולד עם C.P בזמן שהמטפל שלו חזר לפיליפינים בנסיבות דחופות. לאחר חודש שסעדתי את הבחור הוצא לי להיכנס לעבוד בעמותת 'כוכב' – עמותה לאנשים עם צרכים מיוחדים, בראיון העבודה נדרשתי להתחייב לשנה רצופה, מהר מאוד הבהרתי – שכמו בכל שנה בחודש ספטמבר אני אורז תיק וטס להודו, המנהלת קצת היססה אך לבסוף הגענו לפשרה שאעבוד שמונה חודשים, אטוס לזמן קצר ואחזור לעוד ארבעה חודשים לפחות. באופן מפתיע – המחשבות על הודו נשכחו במהרה בעבודתי החדשה, מצאתי עצמי חי בשגרה שבה בכל יום שאני עובד אני מאושר יותר מימים שאני נח בבית, וכך במשך שנה וחצי עבדתי במשרה מלאה ללא הפסקה. בהפתעה, בקיץ 2014 משפחתי החליטה לטוס כולם יחד לחופשה "קצרה" (חודש וחצי) בהודו האהובה, מיד תכננתי לנו מסלול משפחתי והודעתי למנהלת שבאיחור של שנה, אני עוזב להודו – אבל אין שום סיכוי שאני לא חוזר לעבודתי האהובה. במהלך השנים האחרונות הכרתי אוכלוסיות שונות, יזמתי פרויקטים עם המשתקמים שעוסקים בתחומים שאני עוסק בהם ביום-יום והשכלתי בקורס גינון טיפולי (500 שעות אקדמאיות) שהפכתי למקצוע וכיום אני מקיים מפגשים טיפוליים שבועיים לחמש קבוצות. בשנה שעברה הרגשתי צמא לרכוש עוד ידע וכלים לעבוד עם הסביבה ולשמחתי התחלתי ללמוד במסלול מל"ח במכללה. אני רואה עצמי משלב את תחום הגינון הטיפולי בעתיד הקרוב והרחוק ככלי מעשיר ומפתח לאוכלוסייה בעלת צרכים מיוחדים, אני מאמין שניתן להפוך את התחום למרכיב טיפול יומיומי בחייו של המשתקם. כולי תקווה שאשיג עוד יכולות לעזור למי שצריך ואמשיך ליהנות מעבודתי. שלכם, אור.