אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

שלום מוקדר

איך שליבי נסגר.

כמו צדפה נסגר בכוח

ונותר לי רק המוח.

אני אוהב את החיוך שלך, את המתיקות שלך,

את העדינות וגם את מה שעשית בשיער.

אני אוהב את האווירה שאת משרה, את זה שאת כל כך מקסימה,

אוהב שאת גורמת לי להרגיש שוב כמו ילד, ילד שמרגיש.

קשה להיות חשוף, להיות חשוף מול העולם, לפתוח את הלב

ולהגיד לעצמך שבשביל זה אתה קיים.

מיליון נשימות ודפיקות לב

מיליון מחשבות שרצות בשכלי

מיליון תהיות ומיליון פחדים.

בחיוך אחד בעטת לי בנשמה והחזרת אותי

שלוש עשרה שנים אחורה

נזכר בשלומי הקטן שהיה מאוהב, שהסתכל עליה אז

ומרגיש כמו שהוא מרגיש עכשיו.

ופתאום אני מתחיל להתבלבל

ופתאום אני כבר לא אני

פתאום לא יודע איך לענות ולהגיב

פתאום אני נשאר מולך חסר מילים!

אוי תמר, אני אוהב את מה שאת עושה לי

אבל היום אני כבר ילד גדול

האם זה מתאים בכלל ואפשרי?

או שאלו רק תירוצים שאני מספר לעצמי?

תמר, הלב שלי עכשיו כבר לא נסגר.

הוא נשאר פתוח לרווחה, לא בגללך, בגלל העובדה

שלחיות זה לא לנשום

לחיות זו אהבה.