אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

לא פשוט להיות שמן ועוד פחות פשוט זה לרזות. סטודנט צעיר הגיע למסקנה שהוא חייב לרזות, לא לפני שלמד מה הסכנות הצפויות לו עקב עודף המשקל. בפרק הראשון של היומן הוא מספר לנו איך בדיוק הגיע להחלטה להוריד במשקל

אפי, שם בדוי, סטודנט

רציתי לשתף אתכם בסיפור שלי, לא בגלל שהייתי שמן ואני מתכוון להישאר כך (כי זה פשוט לא מעניין ואז אהיה פשוט "עוד שמן"), אלא בגלל שאני בתחילה של דרך מופלאה, דרך שבסופה אגיע ליעד שלי ואתן לעצמי מתנה גדולה, מתנת ההרזיה.

יש שמנים של ממתקים ושמנים של פיצות, יש שמנים של שטויות ושל שוקולד, יש שמנים של צ'יפס ולאפות באמצע הלילה, אני שמן מסוג אחר, שמן של כל אלו אך לא אף אחד מהם בהגזמה, אני אוכל לרוב גם אוכל די בריא, אבל הרבה מאוד ממנו.

אני שמן ותיק, יש לי שנים של ניסיון בעולם הכרס, חבר רשמי בקבוצת "מטיבי הלסת" העולמית. הייתי שמנמן חמוד בתור ילד ועכשיו אני שמנמן גדול, כמו ביגי סמולס רק בלי הסטייל, פברוטי בלי הקול, יונתן רושפלד בלי הסינר.

 ארוחת בוקר רגילה שלי – שלוש ביצים עין, קופסה טונה, 4 פרוסות לחם, סלט וגביע שמנת חמוצה.

צהריים – תמיד בשר, אם אין בשר לא רגוע, צלחת ענקית של פסטה או בישול מבית היוצר של אימא ליד.

ערב – ככה שני טוסטים ענקיים מלאים בכל מיני גבינות, טונה ותוספות מפנקות אלא אם הולכים לאכול בחוץ כמובן ואז מן הסתם לא הייתי מאלו שמזמינים סלט, אלא מחפש את המנה הכי גדולה בתפריט ומחסל אותה עד  תום.

בין לבין – שוקולדים, עוגה עם נס חם או קר על חלב בצד(תלוי בעונה), עוגיות, בורקסים, חטיפים אם יש, קרואסונים, בפלות וקנקנים של קולה זירו כי צריך לשמור על הגזרה.

כמובן שאנו יהודים יקרים ומה, לא נתפנק בחגים? כל חג הוספתי שתיים – שלוש קילו למשקל, ככה בקטנה בלי להתאמץ…

לפני מספר חודשים הגעתי למסקנה, אפילו כלב מריח מה שהוא אוכל לפני שהוא אוכל את זה ולפי זה מחליט אם זה טוב לו או לא. פעם בטירונות פתחתי לכלב נודד שימורי לוף, הוא הגיע, הריח את זה, הסתובב והלך… זה גורם לי לחשוב כמה זבל הכנסתי בחיים לפה שלי, כמה קילו ועוד קילו צברתי, בלי לחשוב אם זה בריא או לא, בורקסים, גלידות, פיצות, כל ארוחה לשניים – הייתי אוכל לבד, לא פלא שהגעתי כמעט למשקל של שניים.

כמו מכור לסיגריות שמנסה להפסיק כל פעם ומתייאש גם אני ניסיתי לרזות והתייאשתי כל פעם, הטווח נע בין ייאוש עמוק לבין ניסיון כושל לקבל את המצב ולהגיד לעצמי – זה מה יש, תמיד תהיה ככה ותמיד תישאר.

כמה פעמים שאלתי את עצמי:

בחיים שלך לא תלך לבריכה או לים, תוריד את החולצה בכיף ותקפוץ למים?

בחיים לא תשחק מטקות על החוף ?

בחיים לא תתכופף לשרוך נעליים בלי שבטן בנפח של אבטיח תפריע לך?

לא תלך לקנות בגדים בלי להסתובב שעתיים ולהגיע בסוף הביתה עם מכנס שאפשר להכין ממנו חליפות תואמות לאחייניות שלך?

לא תבין שמגיעה לך מישהי טובת לב ומראה?

לא תיגש לבחורה שמוצאת חן בעינך ופשוט תדבר איתה, בלי להרגיש לא מושך?

לקוראים הרזים מבינכם, תארו לעצמכם מה זה להסתובב כל היום עם 40 קילו עודפים עליכם, 40 קילו עודפים זה כמו לעשות לנער בכיתה ח' אבו יו יו כל היום, זה כמו שתי ג'ריקנים ענקיים כאלו של 20 ליטר שקשה לסחוב, אחד מחובר על הגב ואחד על הבטן, זה כמו שתי עגלות של קניות מלאות בכל טוב, מודבקות על כל חלק של הגוף שלך, זה כמו 4 מארזים ענקיים כאלו של 10 קילו סוכר, בקיצור, הבנתם.

כמה ייאוש, תסכול וכאב, כבר להרים ידיים ולהתפלל שיהיה אחרת אך להודות בכך שאין לי מושג איך לעשות את זה, אני צריך עזרה הבנתי, עזרה מהחיים…

כמו כל תפילה הגונה וכנה אתה מקבל תשובה, לא איך שחשבת שתקבל אותה, אבל היא תמיד מגיעה.

אז איך זה התחיל?

לפני שלושה חודשים החלטתי לעשות את בדיקות הדם התקופתיות שלי, אז הלכתי לרופאה וזה, בקיצור, הגיעו בדיקות לא טובות, הגעתי למצב שהכבד שלי לא מתפקד כמו שצריך.

קוראים למצב הזה "כבד שומני", זה אומר שתאי שומן החלו להתיישב בכבד (לא היה להם מקום בבטן למסכנים, לא נאה), עכשיו פעם היו אומרים, טוב, אתה שמן, יש לך כבד שומני, לך הביתה ותנסה להפסיק להיות שמן.

היום אומרים – זה יכול לגרום לשחמת כבד ושלל מצבים מפחידים כאלה מעולם הרפואה.

לאחר 28 שנים של להיות שמן כבר התפללתי שזה יבוא, הפוש הזה לצאת לדרך, הפוש הזה לקבל החלטה מפחידה, להחליט שזהו חביבי, נגמר, לא ממשיך יותר עם השיט הזה, אני מרזה, יתהפך העולם, לא מפסיק עד שאני בנחלת המשקל המיודעת בשבילי (כלומר בין 80 ל85 קילו).

התאריך: 15/10/15

המשקל – 121 קילו

(ניפגש בפעם הבאה:)