אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

לפני שש שנים וארבעה חודשים שמעה אנה לוי, לראשונה בחייה, את האזעקה שבישרה על פרוץ מלחמת לבנון השנייה. היא משחזרת את אותו היום ומשווה בין אז למה שקורה היום בגבול הדרום

אנה לוי

9:00 בבוקר, השעון המעורר עוד לא התעורר בעצמו. אני בתוך חלום שומעת פיצוצים עזים ומתעלמת מהם מתוך ההרגל לתרגילי החיילים ברמת הגולן, שם גדלתי וחייתי כמעט 15 שנים ונאלצתי לעתים קרובות להעביר את הלילה על רקע יריות התותחים או מה שזה לא היה. הדבר היחיד שלא הייתי רגילה אליו והצליח להקפיץ אותי עוד לפני השעון זה רעש האזעקה העולה והיורדת. מעבר לילדות שלי ברמת הגולן, את 6.5 שנותיי הראשונות העברתי ברוסיה ולכן לא זכיתי לחוות את רגעי האימה של מלחמת המפרץ והצליל הנוראי הזה היה כל כך חדש עבורי .קפצתי מהמיטה. קפואה. עומדת ובוהה בחלון. ברקע הצלילים הצורמים לא מפסיקים ומתווספים אליה צעקות של אנשים מבוהלים ובכי של ילדים. אני עדין קפואה. מנסה לעשות משהו. מחפשת את שלט הטלוויזיה בתקווה שהוא יעזור לי למצוא את התשובות

ערוץ 2- מפת ישראל עם זום על חיפה וציור של פיצוץ. עכשיו אני מתחילה להבין. יש מלחמה. אני בתוכה. רצה לחדר של השותפה שלי ומצליחה להגיד את המילים תוך כדי בכי ורעד "ממי קומי יש מלחמה צריך לרדת למקלט". אנחנו רצות למקלט. צפיפות, סירחון, הרגשה של מחנק. חוסר אויר. בכי מסביב. פיצוצים מרחוק. חוסר אונים. אני חושבת על אימא שלי שמשתגעת מדאגה, על נפילת הקווים וחוסר הקליטה במקלט. אני חושבת על אחותי והאחיין החדש שלי שרק שלשום הגיע הביתה לאחר שהגיח לאוויר העולם. אני חושבת על המדינה שלי על החיילים בלבנון על משפחות ההרוגים מהיום ברכבת. אני חושבת על המצב. על ההווה. על העתיד. על זה שאני רק בת 22 ועוד לא התחלתי את חיי. אני חושבת על כל האנשים שאני הכי אוהבת ומה בא לי לעשות כשהסיוט יגמר. הצלילים מבחוץ השתתקו. דממה. אנחנו מאלתרים איזה רדיו ישן ומנסים לקלוט משהו. מישהו עולה על כיסא ודוחף קצת את החלון העגול והמאסיבי. אפשר לצאת. יש רגיעה. להיות במרחק של דקה ממרחב מוגן. אנחנו עולות חזרה לדירה. אני מצליחה לייצב את הטלפון. להשיג את אימא שלי. היא נרגעת. אני מבטיחה לה שלא אצא מהבית עד שהיא תגיע בלילה כדי להוציא אותי מקו האש. אני מנתקת את השיחה. ניגשת לשותפה שלי ואנחנו מכינות לעצמינו את הארוחה של החיים. מי יודע מה יקרה עוד חמש דקות. שוב פעם צלילים צורמים. שוב פעם ריצה למקלט המסריח והמחניק. שוב המתנה. שוב חוסר אונים. ככה עוד שש פעמים לפחות. הלילה יורד. יש רגיעה. ההורים מתקשרים ומבקשים ממני לארגן תיק גדול. אף אחד לא יודע מתי אחזור לדירה. אני אורזת וממתינה. הם מגיעים. אני מרגישה כמו בסרט פעולה. מבצע הבריחה של אנה. אני יורדת בשקט במדרגות. מסתכלת ימינה ושמאלה לפני כניסתי לאוטו. נכנסתי. אנחנו נוסעים.

לדירה שלי חזרתי רק אחרי שהמלחמה נגמרה. זה היה בדיוק חודש ויום אחרי.

היום הזה, בו חוויתי מלחמה אמתית היה היום הארוך, המתיש, המפחיד והיום החסר אונים הכי גדול בחיים שלי. אבל זה היה רק יום אחד.

היום, שש שנים וארבעה חודשים אחרי, שאני יושבת ומרותקת לחדשות ומזדהה עם כל אזעקה ונפילה בדרום (וטיפה במרכז) ליבי נפתח אל כל אנשי הדרום שחווים את היום שלי כבר כל כך הרבה ימים. הפחד, האימה, חוסר האונים, העייפות התשישות הזו. אני מעריצה אתכם על הכוח שיש לכם. על חוסר הוויתור והרמת הידיים.

אני מעריצה אתכם על נאמנותכם למדינה שלכם ולבית שלכם. אני מחזיקה אצבעות ומתפללת שהמלחמה הזו כבר תגיע לקיצה. אבל שתגיע כבר. תהיו חזקי.