אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

האם באמת קיים יחס שונה כלפי המתאבדים ? אם כך מאין הוא בא, וכן כיצד הוא בא לידי ביטוי? רחל פירמן מנסה לענות על חלק מהשאלות הקשורות לאחר הצעדים הקיצוניים ביותר שאדם יכול לעשות- לשים קץ לחייו

רחלי פירמן

כידוע לנו יחס ההלכה לנושא ההתאבדות הוא אכן יחס שלילי ומחמיר, אך בהמשך הכתבה נוכל להיווכח כי במציאות לרוב היחס הוא הרבה יותר מרוכך ומתחשב במשפחה ובמתאבד.

נושא ההתאבדות עולה לא פעם לדיון הציבורי ובכל פעם מסיבה אחרת. מעשי ההתאבדות נחשבים לעניין רגיש וטעון. שכן זהו מעשה אשר נתפס כקיצוני ביותר ברוב החברות האנושיות, ואף נחשב לאיסור חמור בדתות השונות.

התאבדות היא הפעולה שבה האדם שם קץ לחייו ובכוונה תחילה מביא למותו. למעשה קיצוני מעין זה ישנן סיבות שונות וכן הסברים שונים אשר מובילים את האדם להחלטה כי הוא מעדיף את המוות על פני החיים.

בספרות המקצועית מוזכרות מספר קבוצות גורמים אשר מעורבות בהתאבדות. בין הגורמים השונים ניתן למצוא גורמים המתייחסים למצב הנפשי של המתאבד, הכוונה היא למחלות נפש, גורמים הקשורים לחוויה הנפשית ולרגשות המעורבים בהתאבדות כמו למשל ייאוש, בושה ואשמה, גורמים ביולוגיים, גורמים המייצגים את התכונות האישיות וכן המבנה האישי של המתאבד, גורמי מצוקה ומצבי לחץ כרוניים ואקוטיים וגורמי רקע דמוגרפיים. קבוצות הגורמים הללו יוצרות את תחושת הייאוש והכאב הנפשי הבלתי נסבל אצל האדם ומביאות אותו לביצוע מעשה ההתאבדות. כאב נפשי זה הינו גורם קריטי לביצוע המעשה.

כמו שכבר ציינתי, היחס להתאבדות הוא שונה בכל תרבות. ישנן מספר דוגמאות אשר מוכיחות זאת. באתונה הקדומה, כאשר אדם החליט שברצונו להתאבד, היה עליו לפרט את סיבותיו בפניי הסנאט ובאם הסנאט ראה בסיבותיו כמוצדקות הוא היה מאשר לו להתאבד ואף היה מסייע לו. ישנן נורמות תרבותיות מסויימות אשר מעודדות את מעשה ההתאבדות במקרים מסויימים, כך למשל בהודו, כאשר אישה מאבדת את בעלה שנפטר, ונחשבת לאלמנה ביכולתה לבחור להישרף יחד עם גופתו ובכך לכפר על החטאים של שניהם. ביפן קיים מנהג אשר קרוי "חרקירי" כמוצא של כבוד בעקבות כישלון. על מנת להימנע מנפילה בשבי ומהבושה הכרוכה בכך, היו היפנים מבצעים חרקירי, כלומר התאבדות. ובדומה לכך קיימת תופעת השהידים אשר רווחת היום וזוכה להערכת החברה הפלשתינאית והמוסלמית בכלל, וזאת כי היא נתפסת בעיניהם כמות קדושים ולא כהתאבדות, האסורה על פי האיסלאם. לעומת כל הדוגמאות הללו אשר אינן מביעות התנגדות למעשה ההתאבדות ישנן תרבויות אשר כן מביעות התנגדות למעשה זה. מסקירה ספרותית שערכתי מצאתי כי הנצרות היא דת אשר מתנגדת למעשה ההתאבדות. הכנסייה הנוצרית החשיבה את ההתאבדות כעברה חמורה ביותר, אפילו יותר מרציחת הזולת, משום כך כאשר קוברים את האדם שהתאבד, לא מבצעים את הריטואליים הדתיים המקובלים, כלומר קיים יחס של התנגדות מפורשת ונחרצת למעשה מעין זה מפאת טעמים דתיים מוסריים. בנוסף בתקופות מאוחרות יותר היה נהוג אצל עמי אירופה, שההמון הגס היה סוחב את גופת המתאבד ברחוב ומתעלל בה, בנוסף היה נהוג לקבור את גופות המתאבדים במקום מגונה או מקום שמיועד לקבורת פושעים וזאת מאחר והמאבד עצמו לדעת נידון כפושע. מנתון זה ניתן להבין כי עמי אירופה לא היו קוברים את המאבד עצמו לדעת ביחד עם שאר המתים, אלא היו קוברים אותו בנפרד מהם, ובכלל במקום אחר.

בתרבות ישראל ובמקורות היהדות ניתן לראות כי קיים יחס שונה למתאבדים, כך לפי יוסף בן מתיתיהו החברה היהודית של שלהי בית שני עכבה את קבורתו של המאבד עצמו לדעת עד לשעת שקיעת החמה.

רבי עקיבא קבע על המאבד עצמו לדעת כי מצד אחד לא מקללים אותו ומצד שני לא ראוי לחלוק לו כבוד ולכן לא קורעים, חולצים או מספידים עליו, אך כן עומדים עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים, וזאת משום כבוד החיים, כלומר הגישה השלילית מלכתחילה כלפי המאבד עצמו לדעת נדחתה על ידי התייחסות מתונה יותר בגוף ההלכה. לא רק העמידה בשורה וברכת האבלים מותרת "משום כבוד החיים" אלא "כל שהוא לכבוד החיים הרבים מתעסקין בו" (שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שמ"ה) . יש לשים לב לתפקיד "הרבים" בהלכות המאבד עצמו לדעת, כלומר הדברים שהם לא לכבוד החיים, אינם נעשים בידי הציבור. מדברים אלו משתמע כי היחידים ובני המשפחה חייבים להתעסק עמו לכל דבר. נראה שניתן להסביר את ההבדל בין חובת הרבים לבין חובת בני המשפחה על פי שיקולים חברתיים וחינוכיים, כלומר מאחר ולא תיתכן לגיטימציה ציבורית למעשה ההתאבדות, הציבור אינו צריך להתעסק בקבורתו של המתאבד. לנוכח המשמעות החינוכית והחברתית, מבחינה ערכית למעשה מעין זה יש מקום לסנקציות כלפיי המתאבד מצד הרבים אך שונה דינם של בני משפחתו של המאבד עצמו לדעת, אשר אבלים על מות יקירם. בני המשפחה חייבים בכבוד המת, הם מחוייבים לדאוג לכל צרכיו על פי המקובל בהלכה. דבר נוסף שיש להתייחס אליו הוא ההכרה שלפי ההלכה, קיים ספק אם בכלל המאבדים עצמם לדעת ראויים להיקבר בתוככי בית הקברות ולא בקצהו ליד הגדר או אף מעבר לה. ההכרה הזו העיקה על גדולי התורה ובעלי התוספות בדורות השונים.

מאחר וכיום נושא קבורת המתאבדים הוא נושא עמום למדי, לפחות בחברה החילונית אשר בה אני חיה וחלק ממנה, חברה אשר פחות בקיאה בהלכות ואשר אין בידיה הרבה מידע לגבי נושא זה, החלטתי לבדוק ולברר מתוך עניין אמיתי האם באמת קיים יחס שונה כלפי המתאבדים ואם כך מאין הוא בא, וכן כיצד הוא בא לידי ביטוי. לצורך כך פניתי אל חבר'ה קדישא, הארגון המופקד לצורכי המת ולקבורתו על פי ההלכה בקהילות יהודיות, מאחר וידעתי כי דרכם אוכל למצוא את התשובות לשאלות אשר צצות מעל הנושא הנ"ל, נושא אשר אינו מדובר בחיי היום יום ואשר מעדיפים לדון עליו פחות ופחות.

בראיון שערכתי לנציג חברה קדישא כללתי מספר שאלות. הראשונה מביניהן הייתה "האם קיים יחס מסויים מבחינת ההלכה לפיו צריך להתייחס אל המתאבד?" לשאלה זו ענה נציג חבר'ה קדישא כי "כמובן שקיים יחס שונה כלפי המתאבד, שכן הוא לא מת בדרך טבעית, אלה יזם בעצמו ובמתכוון את המוות שלו ולכן ההלכה מסתכלת על מעשה זה כמעשה חמור, למעשה כל ההלכות הרגילות שנוגעות לכבוד המת לא נוהגות במתאבד, אם כי פעמים רבות לא נוהגים בכל החומרה ההלכתית כלפי המתאבד בגלל שקיים איזשהו ספק שמא הוא מת בדרך אחרת או שהוא איבד את השפיות והתאבד, וגם בגלל כבוד המשפחה. ברוב המקרים אנחנו מייחסים אליו את מידות החמלה והחסד ולא נוהגים כלפיו לפי ההלכות המחמירות". השאלה הבאה אותה שאלתי את נציג חבר'ה קדישא היא "על איזו הלכה היחס הזה מסתמך?" והתשובה שקיבלתי היא "שולחן ערוך, חז"ל, רמב"ם,מסכת שמחות". השאלה האחרונה אשר סיקרנה אותי מאוד ושאותה שאלתי את אותו הנציג הייתה  "איך אתם מטפלים בקבורת אדם שהתאבד?, כלומר ישנם מנהגי קבורה דומים או שונים בין קבורה מסוג זה לבין קבורת אדם שלא התאבד? אם כן מהם?" תשובתו הייתה "לא קורעים עליו בגד כפי שקורעים על שאר המתים וגם לא מספידים אותו, לא חולקים לו כבוד. קוברים את המתאבד מחוץ לגדר רחוק משאר המתים או על יד הגדר. עושים את זה כי אין לקבור רשע שכזה עם שאר המתים אך מאחר ולרוב אנחנו מאמינים כי אותו אדם התחרט רגע לפני שהוא מת וכבר לא יכל היה לעצור את מעשיו אז אנחנו לא תמיד נוהגים לפי הדינים המחמירים הללו. מה שדומה לקבורה רגילה זה שקוברים אותו ומטהרים אותו ועוטפים אותו בתכריכים, עומדים עליו בשורה אומרים עליו ברכת אבלים וכל דבר שהוא כבוד לחיים".

מראיון זה ניתן להסיק כי אכן קיים יחס שונה כלפי המתאבדים. יחס שונה זה בא לידי ביטוי במקום קבורתו של המתאבד, אך עם זאת הוא זוכה ליחס שווה מבחינת מנהגי הקבורה השונים כמו למשל: טהרה, קבורה, תכריכים, הלוויה ושבעה. מבחינת בני משפחתו של המתאבד, הם דואגים לכל צרכיו לפי המקובל בהלכה ולכן היחס הזה אינו שונה מיחס שמקבל אדם שנפטר לא במתכוון, כלומר אדם שלא התאבד, עם זאת קיימת סנקציה במידה מסויימת על המתאבד, סנקציה זו מבחינה ציבורית מצד הרבים באה לידי ביטוי במקום היקברו של המאבד עצמו לדעת.

מראיון זה נראה כי קיים הבדל בין ההתייחסות העקרונית להתאבדות, לבין היישום בפועל של ההלכה. כלומר מעשה זה של המאבד עצמו לדעת נחשב מבחינה עקרונית למעשה חמור ביותר שהעושה אותו נחשב לרשע אשר אין לעשות דבר לכבודו. אולם הראיון הראה כי הנטייה לרוב היא לנסות ולבדוק האם אפשר להוציא את המתאבד מין הגדרים החמורים והנוראים של המאבד עצמו לדעת, ולכן למעשה הנטייה תמיד היא לדון את רוב האנשים שנראה כי התאבדו כמתים רגילים, כלומר כאנשים שמתו באופן טבעי ולא מכוון, ולנהוג כלפיהם על פי כל מנהגי האבלות של המתים הרגילים. אם נותר ספק לגבי מותו של האדם, ולו הספק הקטן ביותר, שייתכן ומת מתאונה או מאחר ולא נהג בזהירות, אז דנים אותו כמת רגיל, רק כאשר ברור בוודאות שאכן אותו אדם התאבד, דינו יהיה כמאבד עצמו לדעת והיחס כלפיו יחול על פי כל ההלכות המחמירות.