הצטרפו אלינו בפייסבוק

עקבו אחרינו

17 ספטמבר, 2015 פורסם ב תקשורת
אין תגובות

ייצוג שובתים ושביתות בתקשורת הישראלית

במסגרת קורס בחוג לתקשורת, ניתוח עמית שורץ שני סרטים ודרכם מנסה להבין כיצד מוצגים שובתים בתקשורת הישראלית

עמית שורץ

בחרתי לנתח שני סרטים באורך מלא העוסקים בשביתות ונקראים גם באותו השם: "שביתה", הראשון, סרטו העלילתי של הבמאי הרוסי סרגי אייזנשטיין משנת 1925, סרט אילם בשחור לבן, המציג את פער המעמדות האדיר בין העובדים קשי היום, לבין מנהלי העבודה ובעלי המניות המוכנים לעשות הכול על מנת להשיב את הסדר על כנו עד הסוף הטראגי. הסרט השני הוא סרטם הדוקומנטרי של הבמאים אסף סודרי ואמיר טאוזינר משנת 2005, החושף את ניסיון התארגנותם של עובדי חיפה כימיקלים דרום, להקמת ועד אשר יפתור את מצוקות העובדים למול ההנהלה, ניסיון אשר לא צלח למורת רוחם של העובדים, הסרט מראה כיצד קשרי הון שלטון חזקים מכל התארגנות, איתנה ככל שתהיה.

"שביתה" סרגי אייזנשטיין (1925):

תקציר הסרט: במפעל ענק לייצור חלקי מכונות בברית המועצות שבו עובדים מאות פועלים בתנאים קשים, קיים נתק בין העובדים להנהלה והקשר היחיד הוא דרך מנהלי העבודה שרומסים את כבודם של העובדים, לאחר שמספר פועלים מתחילים לדון בהתאגדות, דבר שלא נעלם מעיניהם של מנהלי העבודה, מחליט מנהל המפעל לשתול מרגלים בקרב העובדים על מנת לראות במה מדובר, עקב התאבדותו של אחד הפועלים שהואשם בגניבה מהמפעל על לא עוול בכפו, והתעקשותו של מנהל העבודה שהפועלים יחזרו לעבודתם, מחליטים הפועלים שהם לא יכולים לסבול יותר ופורצים החוצה מהמפעל נועלים את השערים ומחליטים על שביתה כללית. כמובן שהפועלים מחליטים להתאגד ולהעלות רשימת דרישות למול ההנהלה ובעלי המניות, אך להנהלה יש תכניות אחרות, הם מנסים לצוד את מובילי המאבק, מערבים את המשטרה ולא מסכימים לשום דרישה של העובדים אותם הם מכנים "חצופים". לאחר תקופה שבה ממשיכות הזמנות להגיע ואין מי שיבצע את העבודה, נפגשים בעלי המניות המדושנים ותוך כדי שהם מעשנים סיגרים יקרים ושותים אלכוהול משובח, מנגב אחד מבעלי המניות את נעליו עם מסמך הדרישות שהעלו העובדים. לאחר שהמנהלים שוכרים מספר אנשים לבצע פרובוקציות בעיר, דבר שמיוחס לשובתים והופך אותם לפורעי חוק ומפרי סדר, מוזעק הצבא למחוז, השובתים מתעמתים עם החיילים האכזריים מה שמביא לסופו הטראגי של הסרט, בו בעריכת המונטאז' המפורסמת של אייזנשטיין נטבחים תושבי המחוז עד האחרון שבהם, גברים נשים וטף ובמקביל נשחט פר כאקט סימבולי.

בכל רחבי אירופה הוקמו בתחילת המאה ה-20 מפלגות פועלים סוציאליסטיות, מפלגות אלה ייצגו את הפועלים במאבקם נגד בעלי ההון (הקפיטליסטים) ונגד הממשלות ששירתו אותם. שמות המפלגות ואופי פעולתן היו שונים ממדינה למדינה, אך בבסיס מפלגות אלה עמד אותו עיקרון, הרצון ליצור חברה חדשה ושוויונית ללא מנצלים ומנוצלים.

הסרט שהיה מסרטיו הראשונים של אייזנשטיין שדנו בנושאים חברתיים רחבים מאופיין גם הוא במונטאז'ים המיוחדים שלו, כמובן אייזנשטיין שתמך בקומוניזם ואף התעמת עם בעלי תפקידים תחת שלטונו של הרודן סטאלין, הוגלה לבסוף מהמדינה מאחר והשלטון הטוטליטרי העריץ הבין את הכוח שבסרטים כאמצעי תעמולה ופחד מכך. סצנת הסיום אף צוטטה בסרט "אפוקליפסה עכשיו" של קופולה.

הסיבה לבחירה בסרט זה אף שהוא עלילתי, הייתה להראות שגם עכשיו בשנת 2015 בחלוף 90 שנה מעשיית הסרט, כמעט ולא השתנה דבר ובמדינות רבות בעולם החלשים נרמסים תחת גלגלי הקפיטליזם, בסין ילדים ומבוגרים מועסקים בדולר ליום בתנאים מחפירים והעולם שותק, אוכלוסיות אלה מודרות מן התקשורת, כי כולנו רוצים לקנות הרבה ובזול ודבר כזה יכול לקרות רק עם עלויות הייצור יהיו נמוכות, מה שקורה עכשיו, או שבעלי ההון פשוט ירוויחו פחות מה שלא יקרה לעולם. לכן התקשורת לא מסקרת מפעלים כאלה, בשנת 2011 שטף גל שביתות את המפעלים הגדולים בסין, אלפי עובדים שבתו והתעמתו עם המשטרה, אך התקשורת לא התעניינה במחאות העובדים, רק לאחר התאבדותם של אחד עשר עובדים במפעל המייצר רכיבים לחברות אפל, דל וHP, התעוררה התקשורת הגלובלית והפעילה לחץ שגרם להנהלה לעלות את שכר העובדים ב 20% ( כ-160 דולר לחודש).

תמונות מהסרט:

ט טבח הפועלים בידי הצבא הרוסי

טטטבח השור כאנלוגיה

טטט

בעלי המניות בפגישה, המשרת מרים את דף דרישות העובדים שניגבו בו את הנעל

"שביתה" אסף סודרי ואמיר טאוזינר (2005):

תקציר הסרט:

השנה 2005, קבוצת עובדים צעירים שרובם תושבי דימונה, במפעל "חיפה כימיקלים דרום" מחליטה שקשה לה עם יחס ההנהלה ורוצה להתאגד, כל דרישתם לא הייתה לתוספות שכר, הם בסך הכול דרשו יחס הוגן ושיפור בתנאים הפיסיים של מקום העבודה, בעלי המפעל החליטו לצאת במלחמת חורמה כנגד הפועלים, בתואנה שזהו מפעל פרטי, ופה לא יקום וועד. לאחר פיטורי עובד שכל חטאו היה שנרדם במשמרת לאחר שנולד לו בן ובקושי ישן, התמרמרו העובדים מאוד על יחס ההנהלה ופתחו בשביתה, הם חסמו את שערי המפעל ולא אפשרו למשאיות לצאת ולהיכנס, בעלי המפעל שכרו חברת אבטחה, ואלו הגיעו בלילה לשערי המפעל עם אלות וחבטו בשובתים מכות נמרצות כך שחלקם נזקקו לטיפול רפואי. במקרה אחר הביאו שוטרי יס"מ שכיתרו את השובתים והוציאו את המשאיות מהמפעל, בעלי המפעל נקטו בצעדים של טרור והפחדה, פנו לנשות השובתים ואיימו עליהן שהמשפחות יאלצו לשלם את נזקי השביתה, כך יצרו דמורליזציה בקרב השובתים וסכסוכים פנימיים, למרות שבית הדין לעבודה קבע שזכות העובדים להתאגד במסגרת ההסתדרות, מצאו בעלי השליטה דרך לנטרל את ההחלטה, על ידי כך שהקימו עמותה בעזרת הפועלים שלא הצטרפו לשביתה, ואלה טענו שהם מאוגדים ללא ההסתדרות, אפילו חבר הכנסת אמיר פרץ שהגיע לתמוך בשובתים הוכה גם הוא על ידי המאבטחים ולא הורשה להיכנס למפעל. בסופו של דבר פוטרו רוב השובתים ואלה שנשארו זכו ליחס מזלזל מצד מנהלי העבודה.

הסרט מראה לנו שוב בבירור, כיצד קבוצת עובדים שכל שאיפתה הייתה לשפר תנאים סוציאליים, נרמסה תחת בעלי ההון, גם הסיקור התקשורתי היה מועט וחסר עניין, אפשר לראות כיצד התקשורת מדירה את רגליה מהפריפריה מאחר ולאף אחד במרכז הארץ אין עניין בפועלי הדרום, הפועלים תיעדו בעצמם בעזרת מצלמות פרטיות את המתרחש.

בתחילת הסרט אומר אחד העובדים שהמאבק היה חסר סיכוי, " הכסף מנצח הכול, הוא ישבור את החוק, הוא ישבור לך גם את העצמות אם צריך", "הוא מנע מאתנו את הזכות הבסיסית להתאגד".

 מן הסרט עולים דברים קשים בנושא העסקה וניצול יחסי מרות, העובדים הועסקו על חוזה אישי ללא ידע מוקדם תוך ניצול של בורות ותמימות, החוזה היה חוזה מקפח ושלל זכויות בסיסיות, תנאי העבודה היו ירודים, הפועלים לא הורשו להתלונן, נאמר להם "לא מתאים לכם, תעזבו", עובדים שנפגעו במהלך העבודה פוטרו ללא הסבר, בין העובדים למנהלים שררו יחסי שררה, שלוו בפחד מתמיד מפיטורין, פועל שהיה מקורב להנהלה נחשב כמשתף פעולה, מנהלי העבודה אמרו לפועלים "פה זה לא דמוקרטיה, פה ההסתדרות לא תדרוך.

הסרט מעלה גם את השאלה של יחסי הון שלטון, בעלי המפעל אריה גנגר, מיליונר שחי בארצות הברית וידיד קרוב של ראש הממשלה דאז, אריק שרון, עשה ככל העולה על רוחו לשבור את רוח העובדים ולמנוע מהם את זכותם הבסיסית להתאגד, בעזרת קשריו הצליח להוציא צווים ממשלתיים להוצאת החומרים מהמפעל, בתואנה שהם מסכנים את בריאות הציבור, מה שהוכח כלא נכון, אבל עצם פעולה זאת, שברה את רוח העובדים שחלקם אף איימו להתאבד אם יוצא החומר מן המפעל.

 תמונות מן הסרט:

ק

פועל ישן תחת גלגלי המשאית שלא תוכל לזוז

קק

פועל שהוכה על ידי המאבטחים, ממתין לטיפול רפואי

קקקאריק שרון בחדרו במלון, ממתין לתוצאות הפריימריז בליכוד בחברת שניים מתורמיו הגדולים, אריה גנגר וסיריל קרן

פסיקת בית-הדין הארצי לעבודה, על מעמדה של זכות השביתה:

"חופש השביתה והזכות לשבות מצויות "בחברתן הטובה של זכויות יסוד אחרות כגון חופש הדיבור,חופש ההפגנה וחופש העיסוק שאףכי אינן כתובות עלי ספר, אינן זכויות ערטילאיות, אלא הן בעלות מעמד בכורה משפטי"… חופש השביתה נמנה אףעם הזכויות המוכרות בדין הבין-לאומי… והוא מוכר באמנות בין-לאומיות שישראל צד להן (דב"ע מח/ 23-4 ההסתדרות הכללית ואח', -רשות שדות התעופה ואח', פד"ע יט, 457 ,449).

על חשיבותה של השביתה כזכות בסיסית ודמוקרטית אין עוררין, השביתה היא כלי מעשי בהגנה על עובדים מפני פגיעה או ניצול, כמו כן בכדי להביע מחאה נגד עוולות שנגרמו לעובדים. מאידך, השביתה מביא עמה גם מחירים גבוהים- גם כלכליים וגם כאלה הנוגעים ליחסי עוסק מעסיק. בישראל, יחסית למדינות רבות השביתות מרובות ותכופות, בהתאם לכך ניתן לחשוב שהדמוקרטיה הישראלית איתנה ושומרת על זכויות העובדים, מאידך יהיו שיגידו כי יחסי העבודה מתפקדים באופן לקוי, ושזכות השביתה מנוצלת באופן ציני ומתריס מצד הנוקטים בה (דריישפיץ, ש', 2011) .

מן העבודה עולה הרגשה לא טובה, למעשה ניתן להבין כי הפועל הפשוט, לא יזכה ברוב המקרים ליחס הוגן. בעלי המפעלים ובעיקר הפרטיים לעולם לא ירצו בהתאגדות עובדיהן ולו מן הסיבה הפשוטה שאיגוד זה כוח לעובד, וככל שיש יותר כוח לעובד, הוא מחליש את המעביד, מצד שני אם מעסיקים היו נוהגים בעובדיהם בכבוד ומעניקים להם זכויות בסיסיות, הם מראש היו מבטלים את הצורך בהתאגדות.

ניתן לראות כי התקשורת לרוב אינה מזדהה עם השובתים, למרות שהיא אמורה להיות ניטראלית ברוב המקרים היא תושפע מתכתיבים שיטילו קברניטי הערוצים או לחילופין בעלי העיתונים, ובעיקר כשאין זה עולה בקנה אחד עם דעותיהם או אינטרסים של המקורבים להם.

גם בנושא האתני ניתן לראות כי השובתים במפעל בנגב, שרובם דימונאים יוצאי עדות המזרח, זכו ליחס שלילי וממדר מצד התקשורת, כיאה לטיפול "המסור" שהיא מעניקה לתושבי הפריפריה.

"בבוקר כשהשכמתי ופתחתי את החלון/ מהריח של הזבל קפץ עלי רעיון/ מדליק, אמרתי, מרגש, כולם פה שובתים, תשבות/ גם, מה יש?/ למה רק מורים, משרד הפנים, מחלקת תברואה?/ מעתה סתם אנשים יכריזו על סכסוך עבודה"…

"    שביתה", הדג נחש (עם MC שירי), חומר מקומי, (2004).

השאירו תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים


תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>