אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

הסרט משפחת בלייה היא קומדיה צרפתית שנונה שחושפת את הצופים לעולמם של החירשים

אביב אורנר

הסרט הצרפתי "משפחת בלייה" מגולל את סיפורה של משפחה צרפתית חמה ותומכת בה שני ההורים חרשים, ילדם חירש וביתם שומעת. משפחה שמחה אשר בבעלותה עסק משפחתי של חליבה וחביצת גבינות. במרכז הסרט מככבת פאולה, בת המשפחה אשר לאורך הסרט מצליחה לרגש את הצופה ביכולתה המדהימה לתווך בין הוריה לבין עולם השומעים. ההתנהלות היומיומית של פאולה מדגישה את עזרתה הרבה ובגרותה בכל הנוגע להוריה, החל מתרגום נאומו של ראש העיר בטלוויזיה, תרגום שיחה אינטימית בין ההורים לבין הרופא ועוד. במהלך הסרט מגלה פאולה את כישרונה המוזיקלי בעקבות הצטרפותה למקהלת בית הספר. גילוי זה משפיע רבות על חייה ועל חיי משפחתה. הסרט משלב בתוכו רגעים רבים כגון התבגרותה הפיזיולוגית של פאולה, תחילת האהבה הראשונה ופגישה עם המורה הציני במקהלה תוך שימוש בהומור וברגש.

ניתן להבחין במהלך הסרט כי ישנם חלקים חסרים בעלילה. התמודדות אב המשפחה עם הריצה לראשות העירייה והשפעת בחירתה של פאולה על התמודדות זו אינה משולבת בסרט באופן ברור. יחסיה עם המורה ועם גבריאל, מושא אהבתה, אף הם לדעתי אינם ממומשים בסרט עד תום. אך כל אלו מתגמדים לצד הרגעים המרגשים בהם מועברים אל הצופה באופן חד קשייו של אדם חירש בעולם של שומעים. האירוניה הרבה בעצם החיבור בין עולם החירשות של משפחתה לבין היותה בעלת כישרון מוזיקלי מציפה אף היא רגשות רבים אצל הצופה.

הסצנה בה פאולה מבצעת את הדואט יחד עם גבריאל ולנו ניתנת האפשרות להרגיש כיצד חשים הוריה החירשים היא סצנה חזקה שלא מותירה אף עין יבשה. באותו הרגע בה הונמכו קולותיהם, האולם היה שקט מלבד אישה אחת באולם שאותה שמעתי לוחשת לבעלה: "ככה הם מרגישים". צחקתי מעט מהפירוש הישיר שאותו העניקה למצב אך כעבור מספר שניות שרר שקט מוחלט ובמהלכו שקע ושקעה כל אחד ואחת מהצופות ברגע אינטימי עם עלילת הסרט והדמויות, רגע מאוד משמעותי שיהיה קשה מאוד לשכוח.

ואם כל זה לא מספיק, האודישן בו משתתפת פאולה בניסיון להתקבל לבית הספר למוזיקה בפריז מחבר בין הכאב של עזיבתה את בית הוריה לבין היותה בת שומעת להורים חירשים. חיבור זה מקבל תמונה שלמה ומרגשת בביצועה של פאולה את שירו של מישל סארדו "JE VOLE " (אני עפה)  ובעזרת תרגומה המופלא לשפת הסימנים לאורך השיר.

הסרט הוא סרט קומדיה צרפתי אשר משלב בתוכו אלמנטים מרגשים וכנים מאוד. המשחק של השחקנים הוא מצויין וככזה הצליח לחבר אותי רגשית במהירות אל חייהם. בקריאה מרפרפת התברר לי כי הצלחתו של הסרט עוררה מחאות בין פעילים בקהילות החירשים בצרפת. כל השחקנים בסרט מלבד בן המשפחה הינם שומעים ולטענתם הקורס אותו קיבלו בשפת הסימנים הוא לקוי ואף מציג אותם באופן מגוחך. בחירה של שחקנים שומעים לגלם שחקנים חירשים נתפסת אף היא בעיניהם כאפליה.

כשומעת, קשה לי לשפוט את מידתיות קשייו של החירש כפי שהוצגו בסרט. אך ללא ספק אלו הצליחו לעורר בקרבי רגשות חמלה רבים ושאלות רבות כלפי יחסנו אל אוכלוסיית החירשים. אני מניחה שחירש אשר יצפה בסרט יצפה בו מנקודה אחרת לגמרי וישפוט רגעים אלו באופן שונה ממני.

מה שבטוח הוא שגם אם אתם שומעים וגם אם לא, כדאי בימים אלו ללכת אל בית הקולנוע הקרוב ולצפות בסרט. אני מאמינה שלמרות הביקורת הוא יצליח לפורר מעט מהשכבות של כולנו.

צרפת, 2015 | צרפתית | 100 דקות

במאי: אריק לארטיגאו

שחקנים: לואן אמרה, קארין ויאר, פרנסואה דמיאנס, אריק אלמוזנינו