אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

ים כהן עם סיפור המתאר רגש חזק מאוד בלי לנקוב בשמו ולו פעם אחת

ים כהן

איך כל יום שבת בלילה זה חוזר על עצמו .דווקא כשאני מנסה לישון. אני ילדה גדולה בכיתה ו שהופכת בשבת בלילה לתינוקת. אני מסתובבת. אולי על צד שמאל אצליח להירדם? בובת הכלב השחורה עם האוזניים האדומות שממש לא נראית באותו הרגע כמו כלב חמוד נועצת בי מבטים. למעשה, גם באור היום אני שונאת אותו, מכוער עם אף עקום. אמא אומרת שיש לו "ערך סנטימנטלי". אין לי מושג מזה אומר בכלל, אני רק יודעת שסבתא שלי תפרה לה אותו כשהיא הייתה בגיל שלי. כמה פעמים אמרתי לעצמי שהיום אזכור לבקש מההורים להוריד אותו מהמדף הגבוה הזה כדי שלא יסתכל עלי בלילה ויפריע לי לישון. איך יכולתי לשכוח את זה? אני מנסה הפעם להסתובב ימינה, אולי עכשיו אצליח להירדם. אוי לא, שוב הארון הזה שבאור היום נראה כמו ארון ובלילה נראה כמו חיוך רחב של מפלצת שמאיימת לאכול אותי אחרי שאכלה את כל המשפחה. אני מסתכלת על אחותי שישנה מתחתיי ונושמת לרווחה. וואו, איזה  מזל שהיא בסדר. שלווה כל כך וחמודה וקטנה. היא בטח מרגישה בטוחה כי אני, אחותה הגדולה, ישנה איתה בחדר, אחרת היא בטח הייתה רואה את כל מה שאני רואה. למה אי אפשר לישון עם אור? או לפחות איזו מנורה קטנה שתגרום לכלב להיות כלב ולארון להיות ארון. איך כל פעם כשאני מנסה להגיד להורים שאני רוצה לישון באור אנחנו מגיעים לאותה השיחה?

"ימי, לילה זה לילה. את צריכה חושך כדי להירדם"

"אני צריכה אור כי לא רוצה לחשוב על דברים"

"על איזה דברים תחשבי?"

"מחשבות של לילה של שבת"

" אין מה לעשות. את צריכה להתרגל, את לא לבד בחדר. חוץ מזה האור יפריע לאחותך לישון."

אף לא פעם הצלחתי להבין למה דווקא בשבת בלילה זה קורה לי שהמחשבות האלו תוקפות אותי. אולי כי שבת בלילה מזכיר לי משהו לא טוב, כמו סוף של משהו. שבוע עובר ועוד שבוע, ואיכשהו זה מגיע תמיד לאותו יום שבת.

טוב, ניסיון אחרון. אני מתהפכת על הגב. מסך לבן, רק הקיר מעליי קרוב במיוחד. אני נאבקת שלא להסתכל לצדדים כדי שהמחשבות לא יחזרו. להסתכל על הקיר, רק על הקיר! אני מכריחה את עצמי. אבל הנה, המקרר התחיל. נו באמת, רק לא הוא. לא בשבת בלילה. והנה הוא מתחיל לקרוא לי, הוא כבר יודע את השם שלי אחרת איך הוא אומר "יםםםםםםםם". יש לו קול נמוך יותר משל אבא ומאיים יותר מאבא כשהטוניסאי העצבני שבו יוצא והוא כועס עלינו כשאנחנו לא מנקות את החדר.

זהו, אני מחליטה לשים לזה סוף. אני רוצה אור ואני אקבל אותו. אני מרימה את ראשי לאט. רק לא להסתכל בטעות לצדדים. מסתכלת למטה ונזכרת שאני במיטת קומות, ואם אני רוצה לרדת, אני צריכה לעבור את המדרגות שנראות בלילה כאילו מובילות לתהום. יש סיכוי שאני אפול. סיכוי גדול למען האמת. חלילה אני יכולה לשבור יד או רגל. המחשבה הנוראית מכל עולה לי שאם אני אתגלגל ואפול על הראש יש סיכוי טוב שאמות. אני לא רוצה למות אני חושבת. לא עכשיו ולא אף פעם. אבל יום יבוא ואני אמות, כמו כולם בעצם. ואז איך ארגיש? אמרו לי שלא מרגישים כלום כשמתים. איך כלום מרגיש בכלל? ואם לא ארגיש כלום אז מה אני כן ארגיש? אני מתחילה להרגיש את זה בא, הגרון שלי כואב והדמעות צועקות לצאת. אני לא רוצה להרגיש כמו שהרגשתי כשהייתי בבטן כי אז באמת לא הרגשתי כלום. אוי לא, הנה הן. המחשבות שניסיתי לגרש, המחשבות השנואות עליי, מחשבות של שבת בלילה. למה אנחנו חיים בכלל אם בסוף כל זה ייגמר? אף פעם לא הצלחתי להבין למה דווקא בשבת בלילה זה קורה לי. אולי כי שבת בלילה מזכיר לי סוף של משהו. של שבוע ועוד שבוע שנגמר כל כך מהר. ככה החיים שלי יעברו. בסוף אמצא את עצמי סבתא ים בשבת בלילה אחד.  לא מוכנה להיות סבתא ים. זה לא מתאים לי בכלל. פתאום המוות ניראה גדול והכלב והארון כבר לא מסתכלים עליי. המקרר מפסיק לומר את השם שלי, המדרגות לא נראות כמו תהום. אני נמלטת מהחדר שלי לחדר ההורים. אני מייבבת כמו כלבלב קטן ומנסה לפלס את מקומי ביניהם. הם מתעוררים בבהלה מהבכי שלי.  אמא אומרת "ימי, שוב מחשבות של לילה?" ואני בוכה, מנסה לדבר אך  מתקשה. אני לא רוצה שאתם תמותו ואני לא רוצה למות. אבא  ניסה להרגיע ואמר: " ימי, יש לך כל כך הרבה שנים, תחשבי כמה ספורטאית טובה את שהצלחת להגיע ראשונה. את מבין כל הזירעונים!! תחשבי במה זכית". "במה זכיתי?" שאלתי, ואימא אמרה שזכיתי בחיים. בכיתי עד שנרגעתי כשהם חיבקו אותי חזק ואבא שר לי שירים מרגיעים. יש לו קול יפה כשהוא לא עצבני. מאז כשהמחשבות רצו לחזור ולבקר ניסיתי להיזכר באותו המשפט שהיה מרגיע אותי תמיד. למיטה של ההורים כבר לא הלכתי. "אני מתוך אלפי זירעונים?" וואו, כמה שאני גאה בעצמי.