אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

ד"ר משה שנר, מכללת אורנים, www.mosheshner.co.il" אפריל 2015

השמש זרחה והשיטה פרחה וככל בוקר אנו משכימים למלאכת יומנו בתקווה לעוד יום  של שגרה טובה. אם מלבישה את ילדיה ביציאתם לגן הילדים. אב מכין סנדוויץ' לילדתו היוצאת לביה"ס. פועל הולך לבית המלאכה ובעל עסק זעיר פותח את חנותו ומקווה ללקוחות. הרפתן קם עם חשכת טרום בוקר לחלוב את פרותיו והרועה מעיז בעדרו אל הגבעה המוריקה בעשבי אביב. המדען שוקד על מחקרו האחרון, המורה מכין את שיעורו והאמן שוקד על יצירתו. החיים אינטנסיביים ותובעים את שלהם. כל אחד מאתנו וענייניו הקטנים שיחד בונים את שיגרת יומנו וטווים את עולמנו.

החיים נמשכים, לכאורה באופן רגיל ונורמלי, אולם מתחת רוחשת התהום, הזיכרון הנורא, הידיעה שפעם היה גם "שם" עולם שלם שאיננו עוד, חיים שהיו ואינם, מאות ואלפי שנים של חיים, קהילות שלמות, עושר עצום של יצירה אנושית, הכל היה ואיננו. נמחה מעל פני האדמה. החיים מאבדים את וודאותם. איננו יכולים להימלט מצילו של הספק. בעל כורחנו אומרים אנו בחדרי לבנו שאל לנו לבטוח בחיים, שהחיים יכולים בקלות להתגלות, כפי שכבר קרה בעברנו, כאשליה גדולה.

השמש זרחה גם הבוקר, אולם איננו בטוחים שמחר היא תזרח שוב. איננו יודעים אם הירח ייוולד מחדש בראש החודש הבא, ושבסתיו ישוב הגשם למחוזותינו ושוב יוריקו הגבעות. כי גם פעם הכין אב סנדוויץ' לבתו טרם הליכתה לביה"ס והאם קשרה לה סרט צבעוני לשערה. הם האב ובתו, האם ובנה, פועל החרושת ואיש המדע, החנווני ואיש האקדמיה, המורה בישיבה ותלמיד ביה"ס היו ואינם. אנו כמעט ואיננו יודעים את שמותיהם, את חלומותיהם, את אהבותיהם. מיליונים של נפשות, בני אדם עשירים, יפים ומכוערים, טובים ופחות טובים. הם היו ואינם. אפילו שמות אין.

שישה מיליון יהודים נרצחו יחד עם מיליונים רבים מבני עמים אחרים. אנו מצווים לפי מסורת קדומים לומר עליהם תפילת "קדיש". אולם כיצד? מה אומלל הציווי הזה "קדיש היתום" שהתייתם מעמו. בין המתים למעלה ממיליון וחצי ילדים יהודים, מיליון וחצי נשמות תמימות, וכל אחד מהם עולם שלם. מיליון וחצי ילדים שנרדפו והוכחדו באלף מיתות שלא ברא השטן וכל חטאם שהיו יהודים. ולפני שמתו, הורעבו והופחדו והוכו ונשדדו מתומת ילדותם ועמדו ביתמות ובבדידות ובקור וברעב ובחולי. אנו מנסים לדמיין, הנשמה פורחת בזעקה ואיננו מצליחים – מה כל זה עושה לילד קטן העומד לבדו אל מול האימה? כיצד אומרים תפילה שיש עמה ברכה, על מותו של ילד אחד אינני יודע. מה ניתן לומר על מותם של אחד וחצי מיליון ילדים??

ואם גם הייתי מנסה לומר "קדיש" על חסרי השם ונטולי קלסתר הפנים – המילים שוב אינם בפי. גם הניגון נשכח. סבא היה לי בלודז' שבפולין. מעולם לא נפגשנו וכל שנה אני מדמיין את פגישותינו. איש קטן קומה. חייט. איש אמונה משכיל וישר דרך. סבתא הייתה לי בלודז', גולדה שמה. מעולם לא נפגשנו ובכל שנה אני מדמיין את פגישותינו שלא היו. עקרת בית. מטפחת את ילדיה. בדמותם אני מצייר את עם היהודים.

עם סבא וסבתא שלי עלו בלהבות אושוויץ גם תפילותיהם ולשונם שנכחדה מהעולם, והגיגם, ושירתם, ולמדנותם, ואנושיותם, וחוש ההומור שלהם ואורחם בשוק בכיכר העיר. הלשון איננה. המילים פרחו בארובות המשרפות, סמלי החג נטמנו בבורות המוות. שלשלת הדורות נשברה. אנו ננסה שוב ושוב מתוך הייאוש להעלות את דורות העבר באוב כדי לשוב ולקבור אותם בערוגות הציניות המודרנית המשתלטת עלינו. אנו כאן ציבור יפה, דובר עברית, אולם הקדיש לא ישוב להתגלגל על לשוננו באופן תמים. ננסה לומר "יתגדל ויתקדש שמי רבה" וטעם מר יעלה בלשוננו. הלוחות שבורים והמילים אינן. לאחר החורבן היהודי במאה העשרים שוב אין לנו גישה ישירה, אוטנטית, אל עולם המסורת היהודית. זעקת הילדים הנשרפים מחרישה את הקולות העולים מהגווילים הקדושים. העם היהודי הנו זירת אסון. "גראונד זירו" בלשון ימינו.

בסמיכות זמנים לשואה, שנגרמה בחרב הגרמנית, נעלמו מעל פני האדמה גם שאר מרכזי החיים של העם היהודי. קהילות בנות מאות ואלפי שנים מעיראק ומאירן, ממצרים ומלוב וממרוקו ומתימן נפוצו בעולם. חלקם הגיעו גם לישראל. כולם, כולם, נהיו לפליטים. כולנו מהגרים ופליטים ובני פליטים. דור רביעי במקומו הוא כבר נושא לחגיגה אצלנו. אנו יודעים לבנות מגדלים עם מרכזי קניות אולם עבודות השורשים של ילדינו מגיעות אל הסלע הקשה של השכחה והחורבן בעומק של שלושה דורות בלבד. מהעולם היהודי של לפני מאה שנה לא נותרה אבן על אבן. אנו מלמדים תנ"ך, ומעט שבמעט, וכל שנה פחות, את לשונה וספרותה של היהדות הרבנית, אולם כבר מזמן התייאשנו מבניית הגשר אל העולמות האבודים הללו. רק שאנו מפחדים להודות בכך.

70 שנה אחרי – מה עושה האימה הזו לנו? היכולים אנו, החיים כאן בשלווה ובטחון ושובע, להביט בזוועה ולשרות עמה? האסון גדול מכדי להכיל. שפתנו דלה מכדי לתת לו ביטוי. הנדע לבטא במילים נאותות, שלא יסתירו יותר משיגלו, את חוסר האונים, הפחד, הרעב והקור? ביומן שכתב במחנה הריכוז בויטל שבצרפת אומר לנו המשורר יצחק קצנלסון:

"ראיתי [בחזון מ.ש.] תהלוכה של אלפי אלפי ילדים בארץ ישראל. ראיתי עם ילדים, אחד יפה ומחונן מן השני…אל אלוהי ישראל! אל נא יכלו בייאושם כשיוודע להם על הכיליון השלם כאן…"
(פנקס ויטל, 24/8/43, י. קצנלסון, כתבים אחרונים, עמ' 187)

הייאוש אורב בפתח, כי זוהי השואה מבחינת קורבנותיה – ייאוש, תהום  חשכה הרובצת מתחת ומאיימת לבלוע את שארית אמונתנו בטוב שבאדם.

הלב נוטה להכחיש, להסתיר את האימה בין כתליו של דיון אקדמי שכלתני. מסבים את הדיון לבחינה אוניברסלית של גרמניה הנאצית, שורשי השנאה ליהודים, שורשי תורת הגזע, התפתחות הפשיזם לכלל תרבות שלטונית, כיבוש אירופה ודריסת ערכי החופש והליברליזם הדמוקרטי ברגלי הטבטונים החדשים. אולם "השואה הסמויה", השואה שלנו ושל קבוצות קרבן אחרות, התהום האפלה של זיכרון החורבן ממשיכה לעכל במסתרים את יצר החיים של האדם, את שפיות החברה וכוחה לבנות עצמה מחדש כחברה דמוקרטית שוחרת חופש ומחנכת לשמירה קפדנית על כבוד האדם. כיצד יאמין האדם במוסר לאחר קריסתו המוחלטת בשואה? אוקיינוס של חולשה יהודית מעמיד בספק את שיחנו הערכי ואת ממשותם של המילים שבפינו. מחנכים אנו להמשכיות יהודית – כיצד יגדל האדם היהודי ילדים יהודים כשזכר הילדים הנשרפים בלבו? הן גם הורי הילדים שהלכו לאושוויץ והם ראו ולא יכלו להושיע, אף לא לנחם. אנו מדברים בעשיית שלום אולם לעשות שלום משמעו לתת אמון בזולת וכיצד יושיט היהודי יד של שלום לשכנו, כשהוא יודע שרק לפני 70 שנה לאחר מאות שנים של חיים בצוותא נתן השכן הלא יהודי לשכנו היהודי ללכת אל מותו ועמד בחלון ושתק, ולעתים אף סייע או שמח לאיד?!

"האבל כאמונה נחתם בי", כתב המשורר בתארו את יום הדמים הנורא ביותר במסכת גירוש יהודי וארשה לטרבלינקה. האבל הוא חלופת האמונה, שהייתה ואינה עוד. עם האבל הזה שנחתם בנו עלינו לשרות כדי להיות מסוגלים לשוב אל החיים ולבנות חברה שהחיים, קדושת החיים והאמונה בחיים, הם מסימניה המובילים. גם שיכרון הכוח היהודי שאחז בחלקים מהחברה היהודית בעשורים האחרונים הנו חלק מהכחשת השואה העצמית שלנו – הצורך החיוני בביטוי של מלוא הכוח, בבוטות, בלא סייג ערכי, כדי לא להיות עוד בכל מחיר במקום החולשה או כדי לא להידרש יותר לתביעה המוסרית לתת אמון בזולת.

חיים עמנו בישראל, ובמיוחד בגליל הפורח, גם ערביי ישראל, בני עדות ודתות שונות. איני יודע עד כמה יכולים הם, שכנינו ושותפינו לחיים, להבין את מקומו של היהודי לאחר השואה. צריכה קבוצת מיעוט לגדלות נפש כדי להבין את כאבו של הרוב, ובמיוחד כאשר הרוב הזה חוטא בעצמו, לא פעם, בחטאים של שנאת הזר, התנשאות כלפי בני עם אחר, גזענות ואפליה. יחד עם זאת, גם מהפרספקטיבה הזו רק ההתגברות על הכחשת השואה תאפשר מפגש של אמת ותאפשר אולי גם לאדם היהודי לחוש את כאבו של האדם הפלשתיני בלא לעשות כל גזירה שווה או השוואה ודירוג בין עוול לעוול וסבל לסבל.

דימויים הלקוחים מעולם הצללים של מתכנני רצח היהודים נהיו היום לנשק אידיאולוגי בידו של מי שמחנך היום לשנאה בין עמים ואינו חפץ להתקדם לשלום כי אין הוא מאמין בשלום. בל ניתן יד לשימוש חוזר נלוז ומסוכן שנעשה בחוגים מסוימים בסטראוטיפים גזעניים ובמיתוסים אנטישמיים. עלינו ללמוד לראות זה את זה לא כ"יהודים" או "גויים", לוחמי קודש או כופרים, מאמינים או רוצחי האל אלא כבני אדם שונים ולכבד שונות זו. כולנו פליטים ובני פליטים ועולמם של פליטים ושרידים של רצח-עם שוב אינו יכול להכיל אלפי שנות היסטוריה והרים של קודש. בית, קורת גג פשוטה, אנו מבקשים, ואהבת אדם וסובלנות וכבוד לזולת ולא מחוזות של צדק אלוהי מוחלט.

השואה אינה רק עניין להיסטוריונים. המאורע הוא בעבר אולם הזיכרון הוא הווה. השואה היא הפריזמה שפורסת בפנינו את כל ספקטרום ההתנהגות האנושית; דרכה יכול האדם לבחון את עברו ולקבל אחריות לדרכו בעתיד.

זיכרון השואה הוא מקור לחולשה גדולה – אובדן האמונה באדם – ואיום סמוי על עתידה של הדמוקרטיה ישראלית. הייאוש אינו מכה באחת – הוא מחלחל ומעכל במסתרים את הביטחון בעולם, את האמונה באדם, את ההקשבה לזולת, את הכבוד לטוב וליפה שבנו ובשכנותנו. "האחר הוא הגיהינום" אמר ז'אן פול סארטר בדברי פרשנות נוקבים על דמות האדם במאה העשרים. אם האחר הוא הגיהינום גם עבורנו הרי שהייאוש ניצח ואנו שוקעים בתודעת קרבן-נצח שכל מה שיוכל להציע לעולם זו חשיפת שיניים של כלב נרדף העומד על נפשו בקרן זווית. השאלה שעומדת במלוא חומרתה בפנינו היא האם נקרוס אל תוך אסוננו או שנדע לשרות עם האימה ולשמור על הצלם הדמוקרטי של חברתנו?

האתגר הגדול אינו בלימוד הרוע הגרמני על כל גילוייו – כפי שעושות רוב תכניות הוראת השואה – כדי ללמוד מה עלינו לא להיות. רוב בני האדם לא יהיו לארכי-רוצחים גם אם לא ילמדו את פרקי הנאציזם בהיסטוריה האנושית. האתגר הגדול הוא כיצד להמשיך להיות מי שהננו, בני עם הקרבנות, בלא ליפול אל התהום שפערה השואה בקוסמוס היהודי. כך הדבר גם ביחס לעולמם של בני קבוצות קרבן אחרות לרצח עם. הבעיה שעומדת בפנינו אינה איך לא להיות נאצי אלא איך להיות יהודי. איך נהיה ליהודים, בעלי אמונה בכבוד האדם, כיצד ישובו השמים – אותם קילל יצחק קצנלסון כשמי מרמה וכזב – לסמן עבור האדם את תקוותיו לעתיד טוב יותר.

בשנה זו, תשע"ה-2015, מצויים אנו כבר כשבעים לאחר תום המלחמה ההיא. שבעים ושתיים שנים חלפו מאז מרד היהודים בגטו וארשה שנהיה לסמל היסטורי לגבורת האדם. היה זה מרד הנואשים שלא חשבו שיזכו לניצחון בקרב. במלחמתם הנואשת עמדנו אנחנו, בני הדורות הבאים, מול עיניהם. במעשה ההתנגדות ביקשו להעביר לנו את המסר. הלוחמים, אנשי חינוך וקהילה, נשבעו אמונים לציבור בקרבו חיו; במקום לצאת למסתור היערות בחרו להלחם את הקרב האחרון על כבוד עמם. בדברם על כבוד העם היהודי דברו על כבוד האדם באשר הוא, על סולידריות כלל אנושית ועל צדק. בדברם על המרד היהודי דיברו גם על המהפכה הצרפתית וערכיה וגם על מלחמת המגן האחרונה של הארמנים, כי לכבוד האנושי ולקדושת חיי האדם אין גבולות לאומיים. הם האמינו שבמלחמתם האבודה נוסכים הם תקווה בהמשכיות יהודית ומאפשרים לנו היהודים שלאחר החורבן הגדול ביותר בתולדות עמנו לא לראות את היהודים רק כקורבן-תמיד על מזבח ההיסטוריה.

הם היו מעטים. לא כל היהודים שהיו שם נשאו עמם סיפורי התנגדות, מלחמה ומרד. חוסר האונים היה בכל. החולשה היהודית לנוכח מוכנת הטרור והמוות הגרמנית הייתה תהומית. אל לנו ליפות את העבר – חוסר האונים הוא סימנו הבולט של הפרק ההוא בהיסטוריה היהודית. ויחד עם זאת אנו מזהים בנבכי החשכה ניצוצות של אור, מעשים של התנגדות, עמידה על הגוף ושמירה על הנפש פן תתבהם ותשכח את אופקיה. המעשים הללו הם ההוכחה שגם מול הרשע הדורסני מכל לא נכנעה לגמרי רוח האדם. מהם – מכל גילויי ההתנגדות לרשע, לרדיפה ולרצח, העמידה על הטוב שבאדם גם בעת שהרוע שולט בכל – אנו שואבים כוח לשוב ולבנות עולם עשיר, חופשי, דמוקרטי ושוחר שלום, עולם שבו "יהודי" ו-"גוי" שבים להיות בני אדם זה לזה.