אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

רבים מכירים את המשפט 'עם שלא יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל' אבל מעטים יודעים מי אמר אותו. גם תכנית אלון שהגה נשכחה מזמן. אודי מנור מתמודד עם המורשת של אלון, 35 שנים לאחר מותו

אודי מנור

בתאריך 29 בפברואר 1980, הלך לעולמו יגאל אלון, והוא בן 61 שנה וכמה חודשים. 35 שנה עברו מאז, ומעטים זוכרים שאלון היה המפקד הצבאי הבכיר והחשוב ביותר במלחמת השחרור, לא לפני שפיקד על הפלמ"ח בשנים שקדמו להקמת המדינה. משנת 1961 ועד ל'מהפך' של 1977 הוא היה בצמרת מקבלי ההחלטות של מה שמכונה היום 'הקבינט'. בממשלה האחרונה שבה פעל, ממשלת רבין הראשונה (77-74), כיהן אלון כשר החוץ, ובין השאר חתם בשם ישראל על הצטרפותה כחברה נלווית ל'שוק האירופי' המשותף, ותרם תרומה משמעותית לחתימה על 'הסכמי הביניים' עם מצרים (ספטמבר 1975) שהיוו את הבסיס להסכם השלום ארבע שנים מאוחר יותר. בין לבין הוא היה חבר כנסת מהשורה (60-55), שר עבודה (68-61), חבר בוועדת השרים לענייני בטחון (77-61), שר קליטה (69-68), שר חינוך (74-69), סגן ראש ממשלה (77-69) ושוב חבר כנסת, הפעם מטעם האופוזיציה (80-77).

כאמור, מעטים יודעים היום מי היה אלון, גם אם פה ושם יש כאלו היודעים לדקלם את אחד המשפטים המפורסמים ביותר הקשורים בשמו: 'עם שלא יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל', משפט שמסתבר כמתאים גם למקרה של אלון עצמו. אדרבא, דווקא לאור ההתפתחויות הפוליטיות בישראל – בראשן התכווצותו עד כדי היעלמותו של השמאל הציוני מהזירה הציבורית – דומה שזה הרגע לעמוד מקרוב ומחדש על משנתו החברתית, הכלכלית והמדינית של האיש השכוח הזה. להוציא את המשפט היפה ההוא, שכדאי לשנן פעם בשבוע, יגאל אלון ידוע בעיקר בזכות תכנית מדינית הנושאת את שמו – 'תכנית אלון'.

בראייה לאחור נראה כי נכון יהיה להגדירה כשילוב של שתי אמיתות המפרידות בימים אלו בין הימין לשמאל: האמונה בשלום והחובה לחתור אליו בכל דרך ובכל צורה; והידיעה שהעולם הערבי רחוק מלראות בישראל עובדה קיימת, מה שמחייב עמידה איתנה על בטחון המדינה. בליבה של 'תכנית אלון' הרעיון שאין לחזור לקוי 1949 (הקו הירוק), וכי את ארץ ישראל המנדטורית המקורית – זו שקדמה לחלוקה השכוחה של 1922 – יש לחלק מחדש בין מדינת לאום יהודית לבין מדינת לאום ערבית. על דרך השלילה יש לומר כי אלון (ואתו רוב צמרת המדינה, כולל רבין) התנגדו לקיומן של שלוש מדינות בין המדבר לים. על דרך החיוב: 'תכנית אלון' אמרה למעשה להפוך את ירדן לגדולה ולפלסטינית יותר, באמצעות החזרת רוב הגדה המערבית לריבונות ירדנית תוך הבטחת זכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים במסגרת הממלכה ההאשמית. במקביל היא אמרה לקבע את הגבול המזרחי של ישראל על נהר הירדן, ולהבטיח בכך את שאלת הביטחון היסודי שלה. תיקוני גבול כאלו הציע אלון גם לגבי הגולן וגם לגבי סיני. חשוב להדגיש: אלון לא חשב שעל ישראל להחזיק בכל סיני, אלא רק ברצועה שתהפוך את הגבול המערבי של ישראל לגבול בר הגנה. באופן דומה הוא דיבר על הגולן, עם כל ההבדלים הנדרשים מהמציאות הגיאוגרפית. כך או כך, אלון היה מאלו שכבר בשנת 1967 סברו שעל ישראל לספח את הגולן.

מפה סכמטית של 'תכנית אלון'. אלון עצמו התנגד לשרטוט מפות מסיבות מדיניות ומעשיות גם יחד. שימו לב למיקומה של קריית-ארבע מזרחית לחברון הנמצאת בתוך המדינה הפלסטינית-ירדנית (בירוק). רעיונות אלו גובשו כאמור אחרי יוני 1967, אך אלון העלה את העקרונות שעמדו מאחורי תכניתו המדינית כבר בשנת 1959 במסגרת הספר החשוב ביותר שכתב: 'מסך של חול'. לכותרת הספר הייתה משמעות לכשעצמה: הייתה זו תקופת 'המלחמה הקרה' וברחבי העולם דיברו על 'מסך הברזל' המפריד בין מזרח למערב, או בין הגוש הקומוניסטי לבין מדינות ברית נאט"ו שבראשות ארצות הברית הקפיטליסטית. והנה בא אלון, ובשיאה של החרפת היחסים בין ישראל לשכנותיה הערביות שניזונה לא מעט מאותה 'מלחמה קרה', וטוען באמצעות כותרת ספרו שרק 'מסך של חול' (ולא 'מסך ברזל') עומד כמכשול לשלום. אמנם גם חול הוא מכשול לא פשוט למעבר, אך הוא איננו אטום ומוצק כמו ברזל. היה כאן עוד רמז דק כעובי השק: 35 שנים קודם לכן, בשנת 1924, ראה אור מאמרו של זאב ז'בוטינסקי 'קיר הברזל', שבדיוק כמו 'מסך הברזל' שנכנס לתודעה בשנת 1946, הניח כי בין יהודים לערבים ניצב 'קיר ברזל' אטום ובלתי עביר, ולכן לנצח יחיה העם היהודי במדינתו הריבונית על חרבו.

בניגוד לחלק משמעותי בקרב נושאי שם 'השמאל' לשווא בימינו, אלון לא השלה את עצמו בעניין בעיית היסוד של מדינת ישראל. כבר בשנת 1959 הוא מנה חמישה "גורמי היסוד המהווים פוטנציאל מלחמתי של כל מדינה": "אוכלוסייתה, מצבה הגאו-אסטרטגי, מעמדה המדיני בזירה הבינלאומית, כושרה הכלכלי, משטרה החברתי". מנקודת מבט זו מסתבר "כי בארבעה מתוך חמישה" היתרון אצל הערבים, "ורק באחד – בטיב המשטר החברתי – עולה ישראל על שכנותיה". אלון הצהיר בפתח חיבורו כי 'מסך של חול' "עוסק בניתוח גורמי היסוד בבעיות הבטחון של ישראל ובהערכת מצבה האסטרטגי", וכוונתו היא להציע "הבנה נכונה של בעיות היסוד וגורמי היסוד על תהליכיהם", שכן הבנה כזו "היא תנאי למדיניות בטחון נכונה ולתפיסה אסטרטגית ריאלית ומפתח להבנתם ולהערכתם של החלטות ומעשים מבצעיים במישור הטכני והטאקטי". לכאורה ספר בטחוני פרי עטו של איש צבא, אלא שכבר בעמוד הראשון קובע אלון כי "בימינו כמעט שאין מבדילים עוד בין חזית לעורף", ולדבר השלכה צבאית ברורה, אך אזרחית על אחת כמה וכמה, שכן "עצמה צבאית של עמים היא פונקציה של חיוניותם החברתית, התרבותית והגיאוגרפית".

למען הסר ספק באשר למגמתו החברתית-אזרחית של החיבור, כתב אלון כי בעוד "החיוניות הלאומית הענפה היא מטרה בפני עצמה", הנה "העצמה הצבאית היא אמצעי הבא אך ורק לשם הגנת הקיום והחיוניות הלאומיים כשהם נתונים בסכנה". לדעת אלון, טשטוש ההבחנה בין חזית לעורף מוביל למסקנה שיש דווקא לחדד את "התעניינותם של אזרחים בתורה הצבאית [...] לא פחות מאשר התעניינותם במדיניות החוץ או בכלכלה", והדבר נכון עוד יותר "במדינות דמוקראטיות, אשר אזרחיהן נקראים להשתתף בהכרעות מדיניות ובטחוניות לא פחות מאשר בענייני חברה וכלכלה". ובישראל עוד יותר מבמדינות אחרות שכן ישראל היא "מדינה שהיא כולה חזית ובעם שהוא כולו צבא". זאת ועוד: "שלא בדומה לרוב עמי העולם, הרי מפלתה, חלילה, של ישראל בשדה הקרב פירושה קץ לקיומו הלאומי ולחלום תקומתו של העם היהודי. על כך מדברות ברור מטרות המלחמה המוצהרות בגילוי לב בפי שליטי ערב [...] מכאן רגישותו המיוחדת של העם היהודי, בארץ ובתפוצות – שהוא עם שוחר שלום מטבעו ועל פי אינטרס הקיום האובייקטיבי שלו – לבעיות בטחונה של ישראל". אלון הזכיר כי "זה אחת עשרה שנים רצופות נתונה ישראל במיצר של מצב מלחמה כפוי, וניתוח המציאות המדינית בעולם ובאזור מוכיח, למרבה הצער, כי השלום עדיין אינו מפציע ועולה באופק הקרוב. מסתבר, כי נגזר על העם היושב בציון לחיות וליצור בהוויית התגוננות משך זמן לא קצר בעתיד, ומוטב כי הוויה זו תהיו יותר ראציונלית ומפוכחת".

'מצב המלחמה הכפוי' עליו דיבר אלון בא לידי ביטוי בשורה של צעדים שנקטו מדינות ערב כנגד ישראל: "נידוי משפטי"; "מצור כלכלי"; "מאבק מדיני"; "מערכה צבאית". כל אלו מטרתם "ערעור כושר קיומה של ישראל" מכל הבחינות, כולל זו "המוסרית". אלון הבחין בין "מטרת המלחמה הסופית" של "מנהיגי ערב כיום: מיגורה הצבאי של מדינת היהודים וחיסולה", לבין יעדיהם "לפי שעה", הכוללים "טאקטיקה של הלוחמה הזעירה". לאלו "תוצאות ביניים" רצויות: "א. השארת 'הבעיה הארץ-ישראלית' ("הפלשתינאית" במינוח הבינלאומי) כשאלה פתוחה; ב. קיום הרציפות והיוזמה המלחמתית בין 1948 לבין קרב התגמול המובטח, אשר יבוא במועד, בזירה, ובשיטה שייבחרו על ידי המיפקדות הערביות בנפרד, במתואם או במאוחד; ג. הרתעת משקיעי הון יהודיים ואחרים מחו"ל מלהשקיע הונם בישראל; ד. ערעור כושר העמידה הנפשי של תושבי הספר, במיוחד של עולים חדשים; ה. אילוץ רשויות הבטחון הישראליות להפנות חלק ניכר מתקציב הבטחון למימון צרכי הבטחון השוטף; ו. גרימת נזקים לישראל במישרין על ידי הקזת דם והשמדת רכוש".

לפני שניגש אלון לחלק הארי של ספרו – כיצד יש לפעול ביחס לאיומים אלו – הוא הציע את הבנתו לגבי שאלת "המניעים והגורמים המסייעים לתוקפנות הערבית", שלהערכתו חלקם היו "אובייקטיביים" ואחרים "מלאכותיים"; "קצתם שקולים ומחושבים וקצתם בלתי ראציונליים". אלון הצביע על ששה גורמים בסך הכול: "א. שנאת זרים וקנאות דתית חשוכה. ב. שאיפת הנקם על מפלת תש"ח. ג. התחרות בין שליטי ערב על ההגמוניה בעולם הערבי. ד. הקשיים הכלכליים הפנימיים ומזימת החוגים השליטים [...] להפנות את הזעם הסוציאלי כלפי 'אויב זר'. ה. שאיפתם של שליטים ריאקציוניים לחסל את הדוגמה הדמוקראטית הישראלית. ו. ההתחרות חסרות האחריות של המעצמות הגדולות על כיבוש עמדות במזרח התיכון על ידי משלוחי נשק ויחסי פייסנות כלפי שליטים תוקפניים".

זמן קצר לאחר מותו, ראה אור קובץ מאמרים עליו שקד זמן קצר קודם לכן, כהכנה לקראת התמודדות על ראשות 'המערך', לקראת התמודדות על קולות הבוחרים בשנת 1981. אלון מת כשנה לפני הבחירות. שלמה דרך, חברו של אלון ועורך קובץ המאמרים, בחר בצירוף 'כלים שלובים' ככותרת הספר. הצירוף הזה, המדבר בעד עצמו, שיקף תפיסת עולם לפיה כל מרכיבי הקיום והמעשה קשורים, תלויים ומזינים זה את זה. חוסן לאומי תלוי למשל גם בבריאות, ובריאות תלויה במדע שתלוי בתכנון ובתקצוב אך גם במדענים שבלי מערכת חינוך ראויה לשמה פשוט לא יהיו. מערכת חינוך חייבת להיות מקיפה, כללית וחובה, ולכן חינם, ומכאן שעל המדינה להיות מצוידת בקופה מלאה, דבר שמחייב כלכלה בריאה שמשמעותה תכנון, ארגון וקידום ופיתוח תשתיות, וכל אלו עומדים בסכנה מתמדת בלא בטחון המושתת מצדו על אזרחים נחושים ומזדהים – שוב עניין של מערכת החינוך אבל גם של התנהלות ההנהגה רחוק משחיתות וקרוב לעם – אבל אין בטחון בלי אותו מדע המשרת כאמור את הבריאות, את החקלאות ואת התעשייה, וחוזר חלילה כמעגל ספירלי שבמקרה הטוב מצוי במגמת עלייה, צמיחה, התפתחות ושגשוג, ובמקרה הרע בקיפאון או בניוון. דברים שכתב אלון בשנת 1959 ובשנת 1979, כוחם יפה גם עכשיו.