אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

התפר בין יום הזיכרון ליום העצמאות עבור לורט בר קאופמן הוא הזדמנות להיזכר בקסאמים שליוו את תקופת נעוריה

לורט בר קאופמן

השבוע, בבוקר, ציינו את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ובערב חגגנו את יום העצמאות. זיקוקי הענק אשר מסמנים את הניצחון על הרבים ואת הנרדפים שבאו להקים על האדמה הזו מדינה הזכירו לי דבר אחר. רעשי הפיצוץ הזכירו לי את התפוצצות הרקטות, הגראדים והפצמ"רים אשר למדתי להכירם היטב מגיל 14 בערך.

אני זוכרת את התחלת המטחים כשעוד המשפט הידוע ששיננו לנו היה "הסיכוי שתפגע בך מכונית הוא גדול יותר מהסיכוי שיפגע בך קאסם" היה מובן לנו שאין סיכוי שיפגעו בנו הפגזים הרבים שניסו בכל הכוח לגבות עוד ועוד זיכרונות של אנשים שפעם חלמו ושפעם ניסו לשנות.

כשהייתי בכיתה י התחילו מטחי הרקטות להתרבות. בחירת הדרך הייתה לפי מספר המיגוניות שהיו בדרך ולא לפי הזמן המהיר ביותר להגיע ליעד. יום אחד  חזרנו משיעור ספורט, ובחרנו בדרך הקצרה ביותר לחזור לשערי בית הספר. ואז, אזעקת "צבע אדום" הפציעה. המיגוניות, כפי שהבנתם, לא היו בקרבת המקום, וכמו ילדים טובים שתרגלו את פקודות פיקוד העורף פעמים רבות נשכבנו על הארץ ושמנו את הידיים על הראש. ואז שמענו את השריקה. מוזר, חשבנו, מעולם לא שמענו את השריקה חזק וברור כל כך, ולאחריה בא ה"בום". לאחר מספר שניות שבהן ניסינו לנשום אוויר צח הבנו כי הרקטה התפוצצה ממש קרוב אלינו ולמזלנו אחד הבניינים שהיה קרוב אלינו עצר את הדף ההתפוצצות, אך עדיין השאיר אחריו אבק.

אני זוכרת את השניות הרבות לאחר מכן שניסינו להבין מה קרה שם, של ניסיונות רבים להרגיע את חלק מהתלמידים מוכי ההלם והבריחה הארוכה ממקום ההתפוצצות. המרחק מבית הספר לא היה רב, אך באותה שניה נראה היה כאילו לעולם לא נגיע אל מחוז חפצינו.

מאז אותה שניה הזיקוקים מזכירים את הפיצוצים, והצפירות מזכירות את האזעקות העולות ויורדות. המטוסים והמטסים של יום העצמאות גורמים לעיתים לחשש. האם הכול מתחיל שוב? כל דבר קטן מאותו הרגע שבו אתה מבין כמה הרוע קרוב וכמה השלום המיוחל רחוק, אתה שואל את עצמך מה גרם לכל זה. איני באמת מחפשת אשמים כי אין אנו יכולים לקבוע מה קדם למה, הביצה או התרנגולת, וכל המנסים למצוא את התשובה כנראה שיחפשו אותה כל חייהם. ואולי אציע בתמימות שנפסיק לחפש את התשובה לשאלה עתיקת יומין זו, וננסה לראות איך מפה אנחנו מרימים את הראש ומנסים לשמוע זה את זה.

אם נמשיך לחפש אשמים, אנחנו כנראה לעולם לא נגיע לפתרון. במקום לחפש אשמים היו אתם השינוי שהייתם רוצים לראות באחרים. וכשכולם אחוזים בכעס, באשמה ובסכסוך אתם תאחזו בדגל ההבנה, הקבלה וההקשבה.

ביום העצמאות הזה אשאל את עצמי אם בשנה האחרונה הייתי השינוי למרות הקושי ולמרות הזיכרונות הכואבים שכל פעם שאתה מנסה להתנתק מהם, הם כאילו רודפים ומנסים לאחוז בך בציפורניהם.

אני מקווה שבשנה הבאה לא נחפש אשמים, אלא ננסה לחפש את השלווה והאחדות.