אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

שנים רבות שאף אחד לא העז לפתוח את פיו ולהתלונן על אחד הגופים החזקים במדינה, הביטוח הלאומי. הגוף שנועד לשמש כתובת לאלה שאין להם, הפך עבור חלקם לחידה, כאשר רבים כלל לא מודעים למה שמגיע להם כחוק. נוי חדד עם חשיפה ראשונית על מה שלא ידעתם על הביטוח הלאומי וגם לא העזתם לשאול

נוי חדד

בני הזוג כהן, רחל ואליהו, הם זוג נכים מלידה שמגדלים משפחה בריאה; שלושה ילדים: יצחק – סטודנט בשנה הראשונה באוניברסיטת בן גוריון, אברהם – חייל בשנתו השנייה, ועדי – בת שירות לאומי בשנה הראשונה.

הנכות של רחל כהן מאופיינת במוגבלות פיזית קשה וחוסר קורדינאציה בתחושה פיזית הבאה לידי ביטוי ברגל אחת צרה ורגל אחת עבה. הנכות של אליהו כהן מאופיינת בבעיה ברגליים והחמרה שלה עם השנים – כיום אליהו בכיסא גלגלים ומאוד מתקשה לזוז ממנו.

בני הזוג כהן מתפרנסים בקושי. הקצבה של הביטוח הלאומי לא מספיקה למעט שצריך בבית; בנוסף לכך, אליהו עובד בהנהלת חשבונות בישיבה דתית בכפר מימון והמשכורת אינה מספיקה.

"שנים שאני שולחת מכתבים ובקשות אל הביטוח הלאומי ואין כל תשובה. גם לשכנים שלי נראה מוזר שהם מקבלים אחוזי נכות גדולים יותר ממני, נכה מלידה" אומרת רחל בכאב, וניתן לראות כל חריץ קושי בן שנים בפניה.

משפחת כהן מאז ומתמיד מתגוררת בבית הקטן בעל שני החדרים הקטנים והסלון, שרכשו בשנות ה- 70 המאוחרות בנתיבות. בעת כניסתי לבית הבחנתי בקושי רב של אליהו לעבור ממקום למקום בבית בגלל שמעברי הבית צרים ועל כן לא מאפשרים למשפחה, ולאליהו בפרט להתנהל בבית בחופשיות. "אני קם בבוקר, שעה לפני כל בן אדם רגיל, כי אני יודע שקשה לי לעלות על כיסא הגלגלים וקשה לי להתנהל עם הכיסא בבית. זה קשה מאוד.." אומר אליהו, שמתנזר בדרך כלל מלדבר על עצמו, אך נראה שהקושי הפיזי משפיע גם על מצב רוחו.

הבן הגדול של הזוג כהן, יצחק, חש בהידרדרות מצב הרוח של הוריו והחליט לשלוח בקשה להגדיל את מסדרונות הבית בסיוע הביטוח הלאומי. רק מבדיקה מקרית, התגלה הדבר הבא:  מהרגע שהילדה הקטנה של בני הזוג כהן עלתה לתיכון (לפני כ- 4 שנים), ועד היום – בשנה הראשונה לשירות הלאומי – הגיע להם סכום של מעל 750 שקל לחודש. מסתבר שלבני הזוג כהן מגיע הרבה מאוד כסף מהביטוח הלאומי, על לא מעט שנים.

יצחק סיפר להוריו המופתעים והתמימים, שלא האמינו שהסתירו מהם כל השנים שמגיע להם כסף. ואולי בעצם הם כן האמינו שהביטוח הסתיר מהם את המידע, הם כבר מזמן לא מאמינים שהגוף הסוציאלי של המדינה לטובתם.

הם זוג מבוגרים בני 60+ , שכמעט ויתרו על הכל בגלל הלחץ שמפעיל עליהם הביטוח הלאומי.

"הגוף הזה ממרר לנו את החיים כבר שנים", אומרת רחל, "לפעמים מייאוש, חשבתי לנתק כל קשר איתם ואפילו לותר על הקצבה שלי – ההכנסה היחידה שיש לי".

סיפור אחר הוא סיפורו של י', סטודנט בשנה ראשונה במכללת אורנים בחוגים לחינוך בלתי פורמלי והיסטוריה. את י' הכרתי בקורס שעברתי במכללה, בו כל אחד עושה סרט דוקומנטרי אישי על קושי שהוא חווה. את הקושי של י' גיליתי דרך סרטו האישי. י' הוא עיוור לחלוטין בעין אחת ובימים אלה מתחיל לאבד את ראייתו בעין השנייה. כשהתקשרתי לקבוע עם י' פגישה הוא שמח כל כך, אך כשאמרתי לו את מטרת השיחה הוא הפסיק לדבר והרגשתי את הגודש עולה בגרונו.

י' היה בתהליכים עם הביטוח הלאומי שעשו לו רע. הם לא מקבלים את ההחמרה שלו בעין השנייה, ואומרים שמבחינתם הוא לא מוגדר כנכה עד לרגע שבו לא התעוור לחלוטין. י' התייאש והחליט לעזוב את הביטוח הלאומי. "כשגוף שאמור להגן עלייך ולשמור עלייך מפנה לך את הגב, אתה לא בטוח עד כמה המדינה נורמלית, ורק כשאתה מת אולי ישלחו הודעה למשפחה על השתתפות בצערם. לכן העדפתי לעזוב אותם, ממש בלית ברירה".

י' משכיר דירה קטנה בחיפה ביחד עם חברתו, שהורידה במינון עבודתה במשמרות כדי לעזור לו. "היא הדבר היחיד שמחזיק אותי בחיים כרגע, יחד עם העיוורון הולך גם מצב הרוח שלי והיא תמיד שם כדי להרים אותו" הוא מחייך בעצב מהול. י' מעיד שמצבו החל להידרדר והוא נזקק כעת למקל הליכה.

לפני כמה חודשים, גילה י' דרך מכר שיש לו בעיה זהה לשלו – שהביטוח הלאומי נתן לו סיוע כספי שמגיע לו. כך גילה י' שהביטוח הלאומי חייב לו יותר מכסף ממה שהוא מקבל עכשיו – בזמן הזה, הבעיה רק הלכה והחמירה וי' נותר ללא כל טיפול או עזרה כספית.

המוסד לביטוח הלאומי הוא השריד האחרון של מדינת הרווחה שחלמנו פעם שתהיה כאן. רשת הביטחון הסוציאלי של כולנו. בחודשים האחרונים מאז שהתחלתי להתעסק בנושא, פגשתי בכל הארץ ישראלים שהיו זקוקים לרשת הזו, והתאכזבו.

המוסד הזה שהיה אמור לסייע להם – השפיל אותם והתעלם מהם, תוך גילוי אטימות מוחלטת ושמירה בסודיות של מה שמגיע להם, הזכויות שלהם.

הדבר שאולי הכי עצוב – פגשנו משפחה שציפתה להתאכזב. "אנחנו כל כך רגילים לחוסר תפקוד של המוסד הזה שאין לנו ציפיות ממנו, אז שיגיד לנו שמגיע לנו משהו?" אומרת רחל כהן מנתיבות, שסיפורה מובא לעיל. "אנחנו מניחים מראש שהביטוח הלאומי יתייחס אלינו כמו אנשים שרוצים רק כסף ויתנהג כמו ביטוח פרטית. כזו שרוצה לשלם כמה שפחות" אומר י'.

כמו שני המקרים שהוצגו להלן, יש עוד המון אנשים בארצנו הקטנה שחווים בדיוק את אותו הדבר, ואולי יש כאלו שמגיע להם משהו מהביטוח הלאומי אבל הם בכלל לא יודעים את זה.

"ב- 1953, כשהוקם המוסד לביטוח לאומי, דיברו מייסדיו על גוף שינוהל על ידי המדינה אבל יהיה שייך למבוטחים, כלומר לאזרחים – לנו. זהו לא יהיה מוסד לנצרכים ונזקקים בלבד, אלא חברת הביטוח של כולנו, זו שתהיה שם בשבילנו ברגעי המשבר, זו שתסייע לנו לקום כשניפול, זו שתדאג שנקבל את זכויותינו" אומר לנו עו"ד יריב יקותיאלי, המתמחה כיום במשפט פלילי ואזרחי ובעבר בעניינים ממשלתיים. 61 שנים מאוחר יותר, מדובר באחד המוסדות השנואים בארץ; שם נרדף לבירוקרטיה, חוסר נגישות ובעיקר – אטימות.

61 שנים אחרי שהוקם, נדמה שהמוסד לביטוח לאומי יעשה הכל כדי לתת כמה שפחות סיוע לכמה שפחות אנשים. גם אם זה אומר לגזול מאנשים שלא יודעים שמגיע להם – את מה שמגיע להם. וכן, כמו במחקרי שיווק פרסומיים למיניהם, יש גם גופים מוסדיים גדולים שיוצאים בשליחת מסר מנוגד למה שהם באמת: "המוסד לביטוח לאומי – לצידך, ברגעים החשובים של החיים." ואם יורשה לי להמשיך את המשפט: * בתנאי שיש סעיף מתאים בחוק. ובתנאי שנעלה על זה לבד.

נפגשתי עם אחת העובדות של הביטוח הלאומי בצפון, שביקשה להישאר בעילום שם בכתבה.

כמה אנשים בישראל לא מקבלים את מה שמגיע להם?

"הייתי מסתכנת ואומרת שמאות אלפים, ויש סיכוי גדול שאני לא אטעה בהרבה".

אתם מודעים במוסד למקרים האלה?

 "לצערי אני מודעת. ישנם המון אנשים שלא מקבלים את מה שמגיע להם בגלל בירוקרטיות פנימיות של הגוף. לרוב האדם צריך לפנות כדי לקבל את מה שמגיע לו. לא משנה אם נשלחים מכתבים לביתו לגבי מצבו ואין תשובה".

את בתור עובדת נוכחית בביטוח, מה הדעה שלך בנושא?

"אני ממש נגד מה שעושים לאנשים מסכנים. למזלי אני בודקת את זכותם של הקרובים שלי בעצמי ורואה מה מגיע לכל אחד מהם. אני במוסד לביטוח הלאומי מעל 28 שנים ומעולם לא הצלחתי להבין מדוע זה כך. מקווה לעתיד טוב יותר ולהבנה מלאה מהגוף שאחראי עלינו".

המוסד מתנהל כאילו הוא כבר לא זוכר שהוא הביטוח של כל האזרחים, הוא סוג כזה של אוצר, שזה אומר: אני אקח מהאזרחים כמה שיותר ואני אתן להם כמה שפחות. "הנחת המוצא של הביטוח הלאומי היא – שכולנו רמאים ושקרנים. כדאי מאוד שתהיה בפיקוח על הזכויות שלך, ואם מגיע לך משהו – כדאי שאתה תפנה אליהם כי לרוב הם ממש לא יפנו אלייך על דעת עצמם" אומר שמעון, חוקר לשעבר בביטוח הלאומי שהחליט לפרוש אחרי 18 שנה בגלל בירוקרטיה קשה.

למוסד עצמו יש תשובות – משרד הדוברות של הביטוח הלאומי ובראשו הדובר חיים פיטוסי, אומרים לנו עכשיו שהם  לא מעט השתנו, שהם משתנים, שיש שם כל מיני תהליכים שמשנים כיוון, שהם רוצים לתת שירות טוב יותר ואמין יותר. שנים מסבירים לנו שם ש"הם רק גוף מבצע", שאת הכל קובעים משרד האוצר, משרד הכנסת והחוק. הם אומרים שהם מנסים לעזור כמה שרק אפשר, אבל לא תמיד הדבר מתאפשר.
לאחרונה, לאחר שפניתי אליהם בנושא, יצא תשדיר לתחנות הרדיו הממלכתיות שבו הביטוח הלאומי קורא לאזרחים לברר את זכותם.

זה באמת קורה?

"לא עד כמה שידוע לי", אומרת העובדת בביטוח הלאומי.

המקום שבו אנשים צריכים להרגיש נוח, המקום שאנשים צריכים להיעזר בו, שהם סומכים עליו שיעזור להם לעמוד על זכויותיהם – הופך להיות מקום ההתעמתות מספר אחד שלהם.

"הרי זה ברור שזה מה שהם יענו. אני באמת לא מבקש יותר מידי, אבל בבקשה שיעזרו לאנשים המסכנים שכל כך סובלים בחייהם, תנו להם לחיות בשקט כבר!" אומר י' כעוס, ונראה מיואש מהמצב הקיים.

אחרי חוויות אישיות וסיפורים מרגשים, אנחנו מתקשים מאוד לקבל את התשובות האלה של הגוף הגדול של האזרחים הפשוטים. אחרי מה ששמענו, אנחנו מתעקשים לצפות שמשהו ישתנה שם, ובדחיפות.

"ביטוח לאומי – שלא נדע מצרות" – מצהירה לי עובדת הניקיון בכניסתי למוסד לביטוח הלאומי, כששמעה שאני עושה תחקיר על הביטוח הלאומי.

אז איך מתמודדים עם המצב הזה? איך בכל זאת, על כל האטימות אנחנו יכולים לשנות ולו במעט את יחס המוסד הגדול והעצום הזה שנקרא הביטוח הלאומי? האם נוכל להבטיח שהוא יתריע על מה שמגיע לכל אדם?

"אני לא חושבת. אם זה לא קרה מעל 50 שנה, אני לא חושבת שזה יקרה.. רוצה להיות אופטימית, אבל חבל סתם." אומרת רחל כהן.

"תחשבי על זה שיש המון ילדים מסכנים שזקוקים לעזרת הביטוח הלאומי – והוא לא שם בשבילם, אבל יש להם הורים שתומכים בהם ועומדים על זכויותיהם.

אבל האנשים שהכי סובלים הם המבוגרים והקשישים – לרוב אין להם אדם שיעמוד על זכויותיהם, והם בתמימותם לא כל כך מבינים מה צריך לעשות. הבקשה שלי היא רק לעזור לאנשים האלה, אני בן 25 ואני אסתדר לבד".

הרושם שקיבלתי מהאנשים שדיברתי איתם הוא שהם מיואשים, שאין תקווה, שהם מרגישים שלא נותנים להם את מה שמגיע להם – שלקחו להם את הזכות ששייכת להם ושבגדו בהם.

אנחנו נמצאים היום בתקופה של בחירות, ואם נשאל את ראשי המפלגות המתמודדים – הם יגידו לנו שהם ישנו את זה וילחמו על זה. אני באמת מחכה לאדם הזה שיגיד וגם יעשה. היו לנו אנשים כאלה בעבר (רבין) ואני קוראת לאנשים כאלה בהווה ובעתיד.

בינתיים, כל עוד אנחנו נתונים תחת גוף כל כך קשה ואטום לזכויותינו, אני קוראת לכל תושבי מדינת ישראלים, ובפרט לאנשים שזקוקים לעזרה –בדקו את זכויותיכם, זה המעט שיכול לעזור. ואם כל אחד יבדוק את מצבו אולי לא נגיע לכדי פערים כה תהומיים.

לבדיקת זכויותיכם:

חברת הביטוח "זכותי" – 5520*

למחשבונים לבדיקת זכאות באינטרנט, היכנסו – http://www.btl.gov.il/Simulators/Pages/default.aspx