אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

בשנה שעברה יצרו נדין אבו ריא ויהונתן בירן את הסרט "לך תרצף את הים" שזכה לשבחים ולהקרנה בפסטיבל חיפה ובסינמטק חיפה. אחרי הסערה שהסרט עורר, יהונתן כותב על החוויה המורכבת שעבר

יהונתן בירן

נדין ואני הפכים כמעט מכל בחינה אפשרית: היא אישה – אני גבר; היא רווקה צעירה – אני נשוי פלוס אחת; היא כל היום סביב האייפון – אותי זה לא מעניין; היא ערביה לאומנית ואני יהודי לאומני; היא חילונית ואני דתי. איך נוכל ליצור יחד סרט?

אני לא עיוור. זיהיתי שמתוך ההפכים האלו יכול לצאת תוצר מיוחד ומסקרן. לשם נמשכתי. ידעתי שאני הולך לנשוך שפתיים, וזה אכן קרה לא הרבה זמן אחרי שהצעתי לה ליצור סרט משותף. לא ראיתי בו מטלה לקורס. שיגעתי אותה עם הגיבור שלה, אני מודה. בהתחלה היא הביאה את בן דודה, אבל הוא היה נשמע לי שקרן מול מצלמות – כזה שאומר אחד בפה ואחד בלב, אז סירבתי שהוא ייבחר. רציתי אותנטיות, נאמנות לאמת. היה על זה ויכוח לא נעים שהצטרפו אליו שחקני חיזוק – חברים שלה מהמגזר הערבי. בנקודה הזו הבנתי שכשיהודי/ה וערבי/ה יוצרים סרט – כל דבר אישי, מקצועי או טכני הופך להיות חלק מהסכסוך היהודי-ערבי. מטורף.

בחדר העריכה היה קשה. היו ויכוחים על סצינות שצילמתי בירושלים. אפרים דיבר על מסגד אל אקצא והיא נפגעה; היא צילמה את אוסמה ובסאונד-טראק הוסיפה מוזיקה של שהידים ואני התעצבנתי. לבסוף, יומיים לפני ההקרנה, הלחץ שבר את שנינו. לפני שפוצצנו את הסרט וביטלנו הכל, החלטנו בצעד מטורף להשאיר את שתי הסצנות שעצבנו אותנו כדי לתת לצופים ולצופות להתעצבן כמונו.

בתום התהליך למדתי שברגע שהסרט משתחרר מחדר העריכה ונחשף – ליוצרים אין עוד שליטה עליו. הצופים כבר יבינו ויפרשו אותו באופן שהם רוצים, ובפרט במקרה שלנו שהסרט לא מגמתי, לא חותך לכיוון אחד. הוא משאיר את הצופה להרהר ולעשות אינטרפרטציה לדברים שזה עתה צפה בהם. למשל, בסוף הסרט אני שואל את אוסמה אם הוא מאמין לאפרים, והוא  משיב: "כן, בטח!" כשצילמנו את זה לא צחקתי. גם לא כשצפינו בשוט הזה עשרות פעמים, אך משום מה כשהוא הוקרן ב"בום בפריים", פסטיבל הסרטים של החוג לתקשורת – הקהל צחק. אותו דבר קרה גם בפסטיבל הסרטים חיפה.

הדבר הכי חשוב בסרט הוא לרצות ללכת רחוק ולהשקיע, לא לוותר לעצמך, לדמיין מה יראו בסוף, לדמיין את התוצאה שאתה רוצה. עשייה משותפת של שני אנשים שונים מלאה כולה בקשיים, אך יש בה פוטנציאל אדיר. היא מאתגרת את העלילה ומוסיפה הרבה מתחים, קונטרסטים אנושיים וקונפליקטים עמוקים כמו שהקולנוע אוהב. אני ממליץ על שיתוף פעולה כזה בחום.

יצירה היא טוטאלית. היא הולכת איתך לכל מקום – לחדר השינה, לנהיגה בכבישים, לשירותים, לארוחת הצהריים. היצירה שואבת פנימה. היא יכולה לפגוע בזוגיות או לאתגר אותה, היא מכניסה אותך לבועה, לסרט שאתה כל הזמן מקרין לעצמך בראש – כל דבר פתאום בחייך אתה בוחן בשביל הסרט. זה כוחו של קולנוע מרגש.