הצטרפו אלינו בפייסבוק

עקבו אחרינו

23 אפריל, 2015 פורסם ב מל"ח חולמים חינוך
אין תגובות

אינדיבידואליות ותבלינים

 

תאמר עומרי, בן 30, חי בחיפה, מנהל תכנית נוער למוסיקה ודיאלוג, סטודנט במסלול מל"ח חח"ק ואנגלית

תאמר תמונה

הייתי אחד הילדים הקטנים והסקרנים האלה שאינם מפסיקים לשאול שאלות על הכול. הייתי מפקפק בכל דבר שסיפרו לי. אפילו הטלתי ספק בדת ובאלוהים, מעשה שנחשב פסול בשנות השמונים בצנדלה, הכפר הפלסטיני המוסלמי שגדלתי בו. הרגשתי שהאנשים סביבי ניגשים אליי עם ציפיות וקביעות לגבי מי שאני ומי שאני צריך להיות. יום אחד החלטתי לנסות לעצבן את אלוהים. לקחתי פסלון קטן של חתול, שהשתמשנו בו כמחזיק עפרונות ושעמד ליד טלפון החוגה שהיה לנו, והחלטתי שהוא האל החדש שלי. אלוהים לא אמר דבר ולא הגיב בשום צורה. ועד היום אני אתאיסט.

כשהייתי בן 15 הצטרפתי לארגון שנקרא "זרעים של שלום", מפני שרציתי להכיר את השכנים היהודים שלי. פגשתי אותם רק כשהיו מעסיקים את אבא שלי בצביעת בתיהם או בתור חיילים עם רובים מפחידים במחסום ג'למה בדרך לג'נין. פחדתי מהמפגש. היחס שזכינו לו, אבא ואני, בסיטואציות האלו נטע בי תחושת נחיתות וצורך להיזהר ולהוכיח את עצמי. הסיפורים של סבי על האירועים שהתרחשו 40 שנה קודם גם הם הוסיפו לחרדה. הגעתי למפגש בחשש ובחוסר התלהבות.

הגיע הרגע ופגשתי את "היהודים המפחידים" האלה, והם היו לא רעים בכלל! הם היו ילדים בדיוק כמוני! הם אהבו אותי ואני אותם. הם רצו את הטוב ביותר עבורי ואני עבורם. הם רצו שאהיה שווה להם, ואני אהבתי את זה ואהבתי אותם מסיבה זו. מדי פעם מה שהם רצו עבורי התנגש עם השאיפות הלאומיות של הוריהם, שחלחלו טיפין טיפין אליהם בעצמם.

כשהייתי בן 17 עברתי לארצות הברית ללמוד ולנגן. שם למדתי את המשמעות של המושג שוויון. הייתי המום מהאופן שבו התייחסו אליי. כבר לא הייתי תווית. כבר לא הייתי חשוד (חוץ ממקרה מסוים כשהייתי במנהטן ביום המפורסם של אירועי 11 בספטמבר, אבל זה סיפור לפעם אחרת). הייתי פשוט תאמר!

הבנתי שתמיד צריכים להתייחס אליי ככה, כשווה, ולא כעול על אנשים שלא מתחשק להם להתמודד איתי ועושים זאת בלית ברירה. הבנתי שלכול מגיע יחס שווה, מגיע שנשאף ליצור את השוויון והחירות. היה לי ברור שחייבים ללמד ילדים את הערכים האלה כדי לאפשר ולהבטיח עתיד של שלום לילדים שלנו; לכל הילדים שלנו. ולכן, החלטתי להיות איש חינוך.

בשנת 2010 שמעתי על פרויקט קטן בשם הרטביט (Heartbeat), שהפגיש נוער מוסיקאי פלסטיני ויהודי, לנגן יחד ולעבור דיאלוג מונחה. תוך כדי לימודיי להיות מנחה דיאלוג יצרתי קשר עם הארגון וביקשתי לדעת עליו יותר. מאז אני עובד בהרטביט בתפקיד מנחה ומנהל אזורי. אני עובד עם נוער יהודי ופלסטיני ומקווה לתת להם את הכלים לראות זה את זה כאינדיבידואלים וכשווים. אנו שואפים ללמד את החניכים שלנו להזדהות זה עם זה ולהגן זה על זה תוך כדי שעושים המון כיף ביחד.

החלום שלי הוא לחיות עם ילדיי בביתנו, בנחת ושלווה, במקום שאנשים יראו אותי ואת ילדיי כאינדיבידואלים בלבד, במקום שכל התוויות שירשנו לא יהיו אלא תבלינים וקישוטים לאינדיבידואליות שלנו.

השאירו תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים


תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>