הצטרפו אלינו בפייסבוק

עקבו אחרינו

19 פברואר, 2015 פורסם ב כתבות מומלצות, מה בקמפוס
תגובה אחת

רדיו חזק

 

 

אורי שולמן, תושבת רמת ישי, תלמידה כיתה י' במגמת תקשורת, היא עיוורת מלידה. אבל היא לא נתנה למגבלה הזו להפריע לה בחיי היומיום שלה, ובכוחות עצמה היא מגיעה לעוד ועוד הצלחות, כאשר בדרך היא גם לא מבקשת הנחות. כיום, בעוד חבריה למגמה לומדים קולנוע, היא מתמחה ברדיו וכבר הפיקה שתי תוכניות לרדיו אורנים. "אני רוצה לשרת בגלי צה"ל, או בעיתון במחנה", היא אומרת

 

מאת: אדי גל |

הדבר האחרון שאורי שולמן רוצה לשדר זו מסכנות או חולשה. היא תלמידה לתקשורת בבית הספר התיכון יגור, מתגוררת ברמת ישי, ולמרות היותה עיוורת מלידה, היא מצליחה לקיים אורח חיים כמעט רגיל, ללמוד ולהתקדם באותה כיתה עם בני גילה ובאותו קצב חיים, וכאשר מגבלת הראייה גורמת לה מעצור כלשהו בחיים, היא יודעת לעבור אותו בהצלחה, בדרך הכי מקורית שיש. וכך למשל, כאשר בני כיתת התקשורת בבית הספר התיכון לומדים קולנוע, אורי לומדת רדיו והיא כבר מפיקה ומשדרת תוכניות ברדיו אורנים. בנוסף, היא גם לא מתאכזבת שהמסלול שלה קצת שונה משל חבריה. אורי: "ברור שעיוור לא יכול ללמוד קולנוע כי הוא לא יכול לצלם ולערוך, זה כמו לבקש מחירש לשיר. אין לי כל בעיה לעשות רדיו ואני נהנית מכל רגע ובהחלט רואה בזה גם עתיד. אני רוצה להתגייס לצה"ל, למרות שכעיקרון הם לא כל כך מגייסים עיוורים. אני רוצה לשרת בגלי צה"ל או בעיתון במחנה. בכל מקרה ארצה לתרום למדינה, בין סיום התיכון לתחילת הלימודים".

 

 

בלי הנחות, בלי טובות

 unnamed

  

אורי נולדה ברמת ישי, הקטנה משלושת ילדי משפחת שולמן. האב עובד בחברת חשמל, האימא מיילדת, ולמשפחה אין כל עבר של בעיות ראיה. אורי נולדה עם פגם בעין – היפרדות רשתית – ולא ראתה אור יום מעולם. למרות זאת, היא עברה עד היום מסלול לגמרי זהה לזה של בני גילה. גן, בית ספר יסודי, חטיבת ביניים, וכעת תיכון ביגור. בלי הנחות, בלי טובות. אורי: "אני עיוורת מלידה וככל שהזמן חולף אתה פשוט לא מבין במה אתה שונה מאחרים. שהייתי קטנה, ממש לא הבנתי את זה, לא רציתי להשלים עם זה והייתי בטוחה שאני כמו כולם. אחר כך מסתבר לך שאתה שונה מילדים אחרים. יש שוני, הם רואים ואני לא. אבל זה לא עצר אותי בכלל. תמיד שיחקתי עם בני גילי והם איתי. הייתי כמו כולם ומאז שאני זוכרת עצמי הייתי מאוד פעילה. תמיד הייתי עם חברים, תמיד ניסיתי להיות כמו כולם, בכל דבר ודבר".

ואיך הילדים האחרים קיבלו אותך?

"יש סוג של חשדות, לא יודעים מה אני מסוגלת לעשות ומה לא. שואלים שאלות, שלדעתי רובן נובעות מסקרנות. אבל בסופו של דבר, עשיתי את רוב הדברים כמו כולם. מאז שאני זוכרת את עצמי, הייתי מאוד פעילה".

ספרי לי איך את מתפקדת ביום יום?

"אני נעזרת במקל הליכה. בחופש הגדול הגעתי לביקור בבית הספר ולמדתי את כל המסלולים בעל פה. אני יודעת בדיוק איפה כל דבר נמצא, ואני זוכרת את זה. המקל רק עוזר לי להימנע ממכשולים, כמו: ספסל, מדרגה, דברים כאלה".

ואיך זה בא לידי ביטוי בשעורים? את כותבת או מקלידה?

"אני מקלידה בעזרת מחשב רגיל לכל דבר. אבל לי יש עוד מתקן שאני שמה על המחשב, בעזרתו אני קוראת מה כתוב על המסך, באמצעות כתב ברייל. כך אני גם עושה מבחנים: המורה מעבירה אלי את המבחן בדיסק און קי ואני קוראת על המסך, עונה במחשב ומעבירה אליה. היא מדפיסה ובודקת אותו".

למעשה את מתפקדת רגיל כמו כולם.

"בגדול, כן".

קיימת היום פתיחות רבה יותר כלפי בעלי מוגבלות?

"כן, ללא ספק. בגיל צעיר הייתי מכחישה שאני עיוורת, ממש הייתי נעלבת שהייתי שומעת את המילה עיוורת, גם כשהיא נאמרה בלי קשר אלי. הייתי מנסה להתעלם מזה. היום אני מקבלת את זה. זה לא שאני צועקת שאני עיוורת, אבל אני לא חושבת שזו אחת התכונות המרכזיות שבי. זה כן קיים וזה כן משפיע על החיים שלי, אבל כמו שאמרתי, זה לא הדבר הכי משמעותי בחיי".

 

unnamed

כלי פדגוגי חשוב

בבית הספר התיכון נרשמה אורי למגמת התקשורת וכאמור היא בחרה במסלול של רדיו, ולכן היא לומדת את המקצועות הקשורים ברדיו, במכללת אורנים הסמוכה (103.6 FM). באולפן הרדיו היא קוראת בכתב ברייל, מקלידה במדפסת מיוחדת, עורכת כתבות, ראיונות, מפיקה תוכניות מלאות, כולל הזמנת מרואיינים, מקריינת, עורכת מוסיקה ואפילו משמשת כטכנאית.

ראוי לציין כי, הלימוד כולל הפקת תוכנית, הכנת ראיונות, עריכה מוזיקלית, שידור וטכנאות. "נכון שלא כל התוכניות משודרות לקהל הרחב, אבל ככלי טיפולי/חינוכי, לרדיו יש ערך אדיר", מציינת ענבל דוארינג (27), בעלת תואר בתקשורת, הוראה וחינוך בלתי פורמאלי, שהחלה לעבוד ברדיו כמפיקה וכיד ימינו של מנהל התחנה ומקימה, משה קסטוריאנו ז"ל, שנפטר באופן מפתיע לפני קצת למעלה משנה, אחרי שסיים מרוץ אופניים. בלית ברירה היא נכנסה לנעליים הגדולות שהותיר, והחליטה להגשים את חלומו, להפוך את הרדיו להרבה מעוד תחנת שידור של מלל ומוסיקה.

אורי שולמן טוענת כי תקשורת הייתה מאז ומתמיד אופציה ריאלית עבורה. "תמיד אהבתי לכתוב, וגם אחי למד את אותה המגמה. גם בחטיבה למדתי תקשורת, כתבתי לעיתון של בית הספר. טכנית, זו לא בעיה עם המחשב שלי והמתקן ברייל. אני זוכרת את מיקום האותיות בעל פה ומקלידה. מגמת התקשורת אצלנו בבית ספר היא של טלוויזיה, צילום וקולנוע. מאחר ולא יכולתי ללמוד קולנוע, בבית הספר הציעו שאלמד רדיו".

התאכזבת?

"לא, כי ידעתי שברור שאני לא יכולה ללמוד קולנוע. זה כמו שיגידו לחרש ללמוד מוסיקה, זה לא משהו שיכולתי לעשות. לא הייתי בהיסטריה שלא יכולה ללמוד קולנוע".

ואיך זה לעבוד ברדיו?

"תמיד אהבתי, תמיד שמעתי רדיו, אני כל הזמן עם הרדיו, אבל אף פעם לא התעמקתי בטכניקות של השידור, רק האזנתי. פתאום אני מבינה איך זה עובד, מאזינה ומבינה את מה שקורה מאחורי הקלעים".

שתפי אותי בפעילות שלך באורנים.

"לאורנים אני מגיעה שעתיים בשבוע. ענבל מלמדת אותי מושגים שקשורים לרדיו, איך להפיק תוכנית, איך לשדר. עד עכשיו הכנתי שני משדרים. אחד בנושא התנדבות בני הנוער בקהילה, תוכנית של 40 דקות עם שמונה מרואיינים, והשנייה בנושא אורח חיים בריאותי. תוכנית של 50 דקות עם שבעה מרואיינים. הכנתי הכל: החל מההפקה, הזמנת מרואיינים, קריינות ובחירת מוסיקה. אני נהנית מאוד, יש בזה המון השקעה, המון עבודה קשה. האמת היא שהכי קשה זה למצוא רעיון לתוכנית, אחר כך קשה למצוא מרואיינים שיסכימו להתראיין. השידור זה החלק הקל של העניין, ההפקה היא החלק הקשה".

כמה זמן לוקח להכין את התוכניות?

"הראיונות יומיים, אבל הפקדת כל התוכנית נמשכת בערך שבוע. זו עבודה קשה".

את חושבת שיש לך עתיד בתקשורת?

"אני שואפת לעסוק בתחום הזה. זה מעניין אותי מאוד ואני רוצה לעסוק בתקשורת. אני גם לומדת במגמה השנייה פסיכולוגיה וסוציולוגיה. וגם זה מושך אותי מאוד. אני רואה את עצמי עוסקת בפסיכולוגיה כי יש לי יכולת להקשיב לאנשים ולהבין את הקשיים שלהם, בגלל שאנשים תמיד ניסו להבין את הקשיים שלי".

מי שמסייעת לה ומנחה אותה היא מנהלת רדיו אורנים, ענבל דוארינג, שהפכה את הרדיו לכלי פדגוגי חשוב, המשרת אוכלוסיות שונות. כך למשל, באמצעות שידורי רדיו היא 'מטפלת' ומחנכת עיוורים, פגועי נפש (עמותת אנוש), נערות במצוקה (חוסות במעון לילך), לקויי למידה, מגמגמים, ולהבדיל גם בבני נוער מחוננים וסטודנטים לתקשורת, כפעילות העשרה במקביל ללימודים האקדמיים. "הרדיו מאפשר העצמה אישית, בטחון עצמי, מחנך להקשבה, לדיון, לדיבור שקט ומחושב, לעברית נכונה, להבעת רגשות, ועוד ועוד", אומרת ענבל.

ואת חושבת שיש לאורי סיכוי להיות שדרנית רדיו? אולי מפיקה?

"היא מדהימה. יש לה זיכרון והיא מבינה מהר. לימדתי אותה הפקה ושידור וכעת אני אנסה גם טכנאות. על פניו, אי אפשר להיות טכנאי בלי לראות את הכפתורים. אבל מצאנו דרך להתגבר על זה, והיא כבר יודעת להפעיל מיקסר ולהקליט. היא זוכרת איפה כל הכפתור בגלל שיש לה זיכרון מעולה. אני מאמינה שהיא יכולה לעשות הכל בלי למצמץ. גם להפיק, גם לשדר וגם לעשות עבודה של טכנאי. היא כבר עשתה תוכניות. בגלל הביקורת העצמית הגבוהה שלה, לא מתאפשר לומר לה עד כמה היא מעולה. והיא באמת כזו. חבל שהיא לא לומדת בקבוצה, כדי שתשווה ותדע כמה היא באמת מוכשרת ומדהימה ביחס ליתר חברי הקבוצה".

יש לה עתיד כשדרנית?

"אין ספק שהיא יכולה לפתח קריירה ואני יודעת שהיא מאוד רוצה לשרת בגלי צה"ל. היה פעם מורה שאמר שלעיוורים מאוד קשה, זה העליב אותה. היא לא רוצה שיתייחסו אליה כאל נכה, היא בוחרת שלא להיות נכה. על  כל הקשיים היא יודעת להתגבר, על כולם".

 

לא תוכל לנהוג

במהלך כל השיחה שקיימתי עם אורי היא הפגינה המון אופטימיות ואפס רחמים עצמיים. היא הדגישה פעם אחר פעם את יכולתה להתמודד עם כל מצב, למרות המגבלה ולמרות הקשיים. אורי: "ברור שיש קשיים, ברור. זה עדיין לא מרגיש לי עצמאית לגמרי בגלל הצורך הזה בלסמוך על אנשים אחרים ואיך להסתדר במקום שאתה לא מכיר. יש גבול ליכולת שלי לזכור מסלולים בעל פה. אמנם  את הבית שלי אני מכירה בעל פה, אבל יש מקומות חדשים שאני לא מכירה וזה יוצר מגבלה. יש גם קושי מצד החברה לקחת אחריות, זה ברור מאליו. לא תמיד כיף לקחת אחריות במקומות שמצפים ליהנות. למשל, לטיול אני תמיד יוצאת עם מלווה כי אני לא יכולה לצאת סתם ככה לבד, או עם חברות. זה לגמרי מובן. אני לא באה בטענה כלשהיא, רק מציינת עובדה".

מן הסתם יהיו גם דברים שלא תוכלי לעשות.

"נכון, חשבתי על כל מיני דברים שלא אוכל לעשות בעתיד. כמו למשל, שלא אוכל לנהוג ותמיד אצטרך לנסוע באוטובוס, או במונית. שלא אוכל להוציא רישיון נהיגה".

רבים מהעיוורים נעזרים בכלב נחיה, מה איתך?

"אני עדיין מתלבטת האם לקחת כלב נחייה, למרות שאומרים לי שזה מצוין. אני חוששת ועדיין לא החלטתי".

ואיפה את רואה את עצמך בעוד עשר שנים?

"בעוד עשר שנים? אממממממ… כרגע אני חושבת על שירות בצבא כי יש אפשרות להתנדב. הבעיה היא שהצבא מעדיף לא לקחת אחריות על עיוור. אם לא, אתרום בדרך אחרת לקהילה. מה שלא אעשה, אני בטוחה שאצליח".

 

 

 

תגובה אחת

  1. מאת נוי חדד:

    אורי את מדהימה!
    מעריכה את הכוחות העצומים שלך כל כך! לא פלא שעושים עלייך סרט;)

השאירו תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים


תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>