אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

בעקבות ספק מצד אחת המרצות של מורן סרוסי לגבי אהבתה לתלמידים, היא החליטה לכתוב מכתב גלוי לפ', תלמיד שלימדה לפני כחמש שנים, בתקופת השירות הלאומי, בבית ספר לאוטיסטים

מאת: מורן סרוסי |

פ' יקירי,

מה שלומך?

מצטערת שאני לא יודעת מה שלומך, אבל אני באמת לא יכולה לברר זאת. בפעם הקודמת שהתקשרתי לאמך, היא סיפרה לי שעזבת את בית הספר ושאושפזת בבית החולים. שישה אנשים ניסו לקשור אותך למיטה כדי שיצליחו להרדים ולבדוק אותך. אני לא זוכרת מה היא עוד סיפרה. אני זוכרת שהייתי בהלם, שרעדתי ושפרצתי בבכי כשסיימתי את השיחה. איך זה קרה? איך לא הייתי שם כדי לעזור לך? לשמור עליך? להרגיע אותך? כעסתי על עצמי.

הייתה לנו שנה מעולה יחד, אז בבית הספר. למדת הרבה. נקשרנו. גם אני למדתי ממך רבות. אהבתי אותך מאוד. למרות הכול, החלטתי שאני לא ממשיכה לשנה שנייה בבית הספר. תירצתי לכולם שאני רוצה ללמוד במדרשה ולהתחזק מבחינה דתית. הסיבה האמתית הייתה שלא יכולתי לראות אותך מדרדר עוד. אני זוכרת שלקראת סוף השנה הפסקת לאכול, התחלת להיות אלים וסירבת לבצע הוראות. לא יכולתי לעמוד בזה. לא יכולתי לעבור אתך עוד שנה ולחשוב שבסוף שנתיים שלמות אאלץ להיפרד ממך. הרי אם אחרי שנה אחת בלבד שבה לא הצלחתי לעצור את הבכי, ובכיתי במשך ימים, אז מה יהיה אחרי שנתיים?

רציתי לספר לך שבעקבות העבודה אתך החלטתי ללמוד חינוך מיוחד כדי להיות מורה לתלמידים בעלי צרכים מיוחדים. נתת לי כוחות עצומים להאמין בעצמי – להאמין שאני יכולה לשנות ולעזור לתלמידים. גרמת לי לאהוב תלמידים כמוך – אוטיסטים ומרגשים. גרמת לי להאמין בטוב הלב שנמצא בכל ילד ובכל תלמיד.

השנה אני מלמדת בחטיבת ביניים בחיפה. תלמידים בגיל שהיית כשלימדתי אותך. גם הם לקויי תקשורת, אבל ברמת תפקוד גבוהה. המדריכה הפדגוגית שלי, זאת שמדריכה אותי איך להיות מורה, הגיעה לצפות בי מלמדת. לאחר השיעור היא החמיאה, ביקרה ושאלה אם אני אוהבת את התלמידים. מה אתה חושב על זה? אני חושבת שהשאלה הזאת לא הוגנת. איך אפשר לאהוב – מילה חזקה – אחרי ארבעה או חמישה מפגשים? זה כמו שאשאל אותה אם היא אוהבת את הסטודנטיות שלה. אם היא תגיד שלא, היא תישמע אנטיפתית, רעה, ואולי אחת שלא מתאים לה ללמד סטודנטיות. אם היא תגיד שכן, היא תישמע שקרנית. איך אפשר לאהוב – במובן המלא של המילה – אחרי  חמישה מפגשים בלבד?

השאלה הזו גרמה לי לחשוב. האם אהבתי מישהו אחריך? חשבתי על זה והגעתי למסקנה שכן. אהבתי תלמידים ותלמידות נוספים שלימדתי, ילדים ותינוקות שעבדתי איתם, וגם אנשים ונשים בוגרים. אהבתי אותם, אבל לא ברמה שאהבתי אותך. אין ספק שחששתי, ושאני עדיין חוששת, מהיקשרות לאנשים, ובכללם לתלמידים. חוששת מקשיי פרידה ומקשיים כמו שהיו לי כשעבדתי וכשעזבתי אותך.

אני יודעת שההיקשרות אתך עזרה לי מאוד. היא נתנה לי כוח לקום כל בוקר מהמיטה, נתנה לי משמעות לחיים ויכולת להאמין בעצמי ובשינוי שאני מסוגלת לחולל. לכן, אני יודעת שאני לא צריכה לחשוש מהקשר עם בני אדם ועם תלמידים במיוחד. אני פשוט צריכה להרשות לעצמי להיפתח קצת יותר, ולתת לרגש לעבוד, כי עם הרגש אפשר להגיע למקומות נפלאים, כמו שהגעתי אתך. יכולת לסמוך עליי, הקשבת למה שביקשתי, עבדת איתי. שום אדם אחר מהצוות לא יכול היה לעבוד אתך, ושמחתי מאוד שיכולתי לעבוד אתך. זה אפשר לנו יותר שעות עבודה יחד, להיכרות יותר מעמיקה ולביסוס הקשר בינינו.

פ', אני מקווה שאתה מרגיש טוב, שאתה לומד ושאתה מתפתח. אתה צריך להיות כבר בן 19… כל כך גדול… אני מקווה שאתה סולח לי על הפחדנות שלי, על זה שברחתי, על זה שאני לא מתקשרת לברר. אני פשוט חוששת שישבר לי הלב. התמונות שלך עדיין מקיפות את החדר שלי וגם את הארנק שלי. אתה כולך סובב את מחשבותיי, את ייעודי ואת אהבתי. אני מעדיפה לזכור אותך כפי שהיית אז – מחייך, משתף פעולה ובריא.

אני אוהבת אותך, פ'.

תהיה בריא ותשמור על עצמך.

שלך, מורן.