אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

משה שנר

מאת: ד"ר משה שנר, מכללת אורנים, www.mosheshner.co.il, דצמבר 2014

עיון בממד הזמן המגולם בחג החנוכה

חג החנוכה הוא חג היסטורי מובהק, אחד משני חגי ישראל שלא עלו מתוך סיפורי המקרא אלא מהדרמות של ימי בית שני (יחד עם פורים) והתקבעו לדורות בסיפור הזהותי של עם ישראל. חנוכה מדגים בצורה טובה את העיקרון שחג קולקטיבי מתהווה סביב זיכרון היסטורי מכונן. דרמה היסטורית נחקקת בזיכרון הציבורי ומשנה את ממד הזמן של הציבור. אחת לשנה, במועד המתקבע בלוח הזמנים הקולקטיבי, שבה ועולה לקדמת התודעה אותה הדרמה.

נדגיש שני היבטים של עיצוב הזמן הקולקטיבי הקרוי "חג", במקרה הזה חג החנוכה. האחד הוא העובדה שחג נולד על ברכיו של סיפור טוב ולא על מנת להנחיל ערכים. מלאכתם הבלתי נלאית של מורים ומורי מורים לשרטט את דמותם של החגים לפי הערכים שהם מלמדים לכאורה, מחמיצה את מהותם. כך גם הצגת החג דרך מנהגיו הפולקלוריים, שהם עיצובי הקצה של החג ולא יסודותיו. חגים באים לספר סיפור ולא להנחיל ערכים או להציע סופגניות עם ריבה. כפי שנראה, הסיפור יכול להנחיל ערכים שונים, לעתים מנוגדים. ומנהגי החג – אלה כחומר ביד היוצר בכל עת.

ההיבט השני הראוי לתשומת לבנו הוא שסיפור החג הוא בעצמו סיפור פלסטי, שהולך ומשנה את צורתו במהלך הדורות. אין לחג קבע. הוא אינו עשוי מטפלון. הקשר בין המציאות הארכיאולוגית של ראשית ימי החג לבין דרכו הסיפורית של החג הולך ונקלש. לעתים קרובות – כפי שזה בחגי המקרא – איננויודעים כלל את ראשית החג הארכיאולוגית. למגינת לבם של שומרי חומות ואוהבי פשטות, מחקר התרבות מעלה שדורות שונים מספרים את סיפור החג בדרכים שונות ומוצאים בו טעמים שונים. אפשר לספר את הביוגרפיה של החג, לידתו, התעצבותו, גלגולי חייו.

חג החנוכה הוא חג נוח יחסית למחקר. יש לנו מקורות מספר להתהוותו – ספרי חשמונאים – כמו גם מסד של ממצאים ארכיאולוגיים שמאשרים את דברי ימיו. במילים ספורות, ראשיתו של חנוכה במלחמת אזרחים שהתרחשה במאה השנייה לפני הספירה בין אליטה כהנית שאימצה את התרבות ההלניסטית ומיסדה קשרים פוליטיים עם ממלכות תלמי וסלבקוס ההלניסטיות, לבין שדרות העם היותר עממיות שביקשו לשמור על צביונם התרבותי-לאומי ולהגן על אינטרסים קיומיים שלהם כאיכרי ארץ ישראל. משהחריפה מלחמת האזרחים נקט השלטון באנטיוכיה עמדה במאבק והצטרף למאמץ הצבאי לדיכוי המרד החשמונאי. חוקר קדמוניות ישראל,צ'ריקובר, הראה שגזרות אנטיוכוס הידועות לשימצה בנראטיב היהודי לא היו סיבת המרד אלא תגובה לו. הן היו חלק מהמאבק כנגדתנועת המרד הלאומית דתית (צ'ריקובר, היהודים והיוונים בתקופה ההלניסטית, 1963, ע' 154-142).

ויחד עם זאת, סיפור החג התנתק מהריאליה ההיסטורית שהולידה אותו וזכה לתפניות ועיבודים לרוב במהלכה של תרבות ישראל. המסורת היהודית הרבנית מספרת את סיפור נס פך השמן, האחד והיחיד ששרד את הטומאה, ושימש שמונה ימים למאור עם חידוש הפולחן במקדש המטוהר ועד שנעשה שמן חדש. מחקר מקורות החג שנכתבו בסמוך לו – ספרי החשמונאים – מעלה הסבר אחר לגמרי. נס פך השמן נעדר ממנו לגמרי. חנוכה הוא שכפול של חג הסוכות ולכן זכה אף הוא להיות בן שמונה ימים ולהיות אף הוא לחג האש.

טרם מרד החשמונאים היה חג הסוכות לחג החשוב ביותר בלוח השנה העברי. היה זה מועד העלייה לרגל הראשי, זמנם של הכתרות, בריתות, כריתת אמנות, לדוגמה אמנת נחמיה, חידוש הפולחן וגם הטקס המרכזי להורדת גשמים. היה זה חג שבו חידשו מזבחות והקריבו עליהם קרבנות לרוב, ביום הראשון פרק אחד, ביום השני שניים, ביום השלישי שלושה וכך עד ליום השיני בו הקריבו שמונה פרים. ההקשר לחנוכה מתחיל להסתמן לנגד עינינו. עם חילול המקדש  – כך אומרים במפורש ספרי חשמונאים – נמנע מבני יהודה לחגוג את החג, החג בהא הידיעה. לאחר טיהור המקדש מכריז יהודה  – כך מציינים בפירוש המקורות הללו – על חגיגת סוכות מאוחרת וזו הופכת שנה לאחר מכן לחג לדורות, שזמנו כהורתו סוכות גם כן שמונה ימים ועיקרו עבודת המזבח. ראו מה אנו נוהגים לשיר במעוז צור ישועתי.

עם השנים בטל המקדש ובטלה עבודת הקרבנות. שמונת הימים נותרו אולם במקום פרים הודלקו נרות, אחד ביום הראשון, שניים ביום השני וכן הלאה עד לשמונה נרות. הספרות הרבנית, שמצאה כדבר נתון בפניה את העובדה שהדליקו נרות בערבי החג ייחסה זאת, למעשה הנס שהתרחש לישראל. המקור ההיסטורי התכסה בערפל המסורת.

וגם מעשה המלחמה של משפחת חשמונאי כבר לא התאים למציאות הדור והוא הודחק ופינה מקומו לסיפור אחר. לא גבורת בני אדם היא שהביאה לניצחון אלא גבורתו של הקדוש ברוך הוא. ואילו שמונת הימים הם שמונת ימי הנס, נס פך השמן ונס ההצלה האלוהית. האלוהים הוא שמסר גיבורים ביד חלשים, רבים ביד מעטים , טמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים (תוספת לחנוכה לתפילת העמידה)

באו הציונים המחדשים בדורות האחרונים וחיפשו את השיבה אל ההיסטוריה. לא עוד הצלה ביד שמים, אלא אחריות האדם לגורלו. ולכן הושר השיר "נס לא קרה לנו פך שמן לא מצאנו". בעצמנו עלינו להר ובכוחנו שינינו את גורלנו. חג החנוכה נהיה מחד לחג של תחיה לאומית ארצית, תמצית הציונות ומצד שני חג שמרד במסורת הנס הדתית והעמיד את גורל האדם על מעשי ידיו. ברשע האדם ניפול ובגבורת הרוח הישרה ומבקשת החירות נקום.

זה הצומת ההיסטורי בו מצוי עם ישראל גם היום: מעשי אדם או ישועת האל. גם לאחר שנים רבות של עשייה ציונית, מסורת הנס רבת הדורות לא בטלה, היא ממשיכה להתקיים בתוככי הנפש היהודית ויש לה דוברים רבים בציבור היהודי גם בימינו. בעת צרה ומשבר פונים רבים, בתפילה ובזעקה, להצלה משמים. ומנגד מנסים מנהיגיה של מדינת ישראל למצוא מוצא מהמייצר בתבונה מדינית-פוליטית, במעשה התיישבותי, בחידוש מדעי, במאמץ של חירוף נפש צבאי – סל הכלים של האדם המודרני.

בהדליקנו את הנרות נוכל לראות בליבת אורם האפלה את רוח האדם או את גבורת הנס האלוהי  – וראיה זו נתונה לבחירתנו. כל אחד יוכל לחלוץ מלהבת הנר המספרת סיפור קדמון את הערכים שהוא חפץ ביקרם.