אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

מאת: שירי מנשה |

ביום רביעי, 12.11.2014, התקיימה במכללת אורנים תערוכת איורים של יוצרים ויוצרות, ותיקים וצעירים, שהעניקו משמעות ופרשנות אישית לסיפור 'מעשה בחמישה בלונים' מאת מרים רות

קירותיו של הבניין הטכנולוגי מעולם לא היו קסומים כל כך. הקומה הפכה מסדרון של ציורים ואיורים, כולם אינטרפרטציות של אמנים לסיפור 'מעשה בחמישה בלונים' מאת מרים רות. חבורת אנשים התקהלה סביב ציורה של רונית ש.דינצמן, ובו ארבעה מבוגרים בגבם, בשחור-לבן, נושאים עיניהם אל הבלון המתעופף. חבורה אחרת מצאה עניין בציורה של נירה בר – להקת שחפים חוצה את השמיים, כשעיגול אדום מרחף ביניהם ונראה גם כמו בלון אדום וגם כמו עיגול שמש.

עד השעה 17:20 התאספו נשים, גברים, ילדים וילדות והילכו בין היצירות, יצרו סביבן דיונים ילדיים ובוגרים, קטנים וגדולים. "מה יש פה?" שאלה אם את בתה על אחת היצירות, "ארץ הבלונים?" והן עברו ציור ציור והתבוננו בו, גם בעיניים של ילדה וגם בעיני מבוגרת. נדמה שהמשמעות הכפולה הזו ששתלה מרים רות בסיפור אפפה את כל הערב הזה, מתחילתו ועד סופו.

בפינה עמד מחשב, ובו התנגן סרט קצר המתעד את ילדי גן כלנית שענו על שאלתה של זהובית, נכדתה של רות – מה קרה לבלון האדום? מלאים בדמיון תיארו ילדים וילדות את גורלו: "עבר דרך השמיים לחלל והגיע לארץ הבלונים", אמר אחד. "הוא חזר עכשיו לארץ שלנו… לארץ ישראל", אמרה אחרת.

במשך דקות ספורות בלבד נאמו שלוש נשים בפני הקהל שהתאסף. בלי במה, בלי מדרגה מגביהה – רק עם מיקרופון, באופן שתאם לפשטותו ולקסמו של הערב. ראשונה עלתה אוצרת התערוכה, נועה יואלי, שהדגישה את הכוח המטאפורי של 'מעשה בחמישה בלונים' – "הנוכחות המתמשכת של הספר מעלה את השאלה 'מה כוחו?'" היא ציינה כי לסיפור יש כוח במימדים שונים – בטקסט, בדמויות, במסרים, בפנייה למבוגרים ולילדים, באיוריה של אורה אייל. אחריה פתחה נשיאת המכללה, יערה בר-און, בקטע מתוך הספר: "בום! טראח! מה קרה? הבלון התפוצץ, הבלון נקרע. אל תצטער, רוני רון, זה סופו של כל בלון." בר-און ציינה כי השורה המוכרת רווחת בכל בית, אפילו כשלא מדובר בבלונים. הצלחתה של התערוכה, לפי דבריה, היא ההתייחסות לטקסט הישן של רות בפרשנויות חדשות.

אחרונה עלתה אחת המאיירות בתערוכה, יונת קציר. היא סיפרה על פגישתה הראשונה עם רות, כשהתבקשה לאייר את 'יובל המבולבל', ועל איור אחד שלה מתוך התערוכה, ובו ילד יושב בתוך סירה ומושיט את חכתו אל עבר בבואה של בלון אדום בתוך המים: "בסירה אין אחיזה במציאות והוא מנסה לדוג סוג של זיכרון מעומעם."

תפסתי לשיחה קצרה את ענבל לייטנר, שהחלה כאנימטורית והתגלגלה לאיורים ולאיורי ילדים. באיור שלה שנמצא בתערוכה נראים מרקמים שונים בצבעי שחור לבן, ומאחוריהם מגיח בלון אדום גדול. "התייחסתי לצבעוניות, לטקסטורות, לשחור-לבן לעומת כתמיוּת," אומרת לייטנר, ומסבירה שהבלון האדום מסמל את המעבר בין עולם הילדים לעולם המבוגרים, שבו מפסיקים להיות מעורבבים והופכים למסודרים ומקובעים. "אני רואה את הבת שלי", היא אומרת, "מתלבשת לגן במכנסיים פרחוניים וחולצה עם פסים. כשאתה מבוגר זה נעלם."

נדמה שבערב הזה הפער בין הילדוּת לבגרוּת דווקא מיטשטש. ברקע צלילי שירתו ונגינתו של המוזיקאי, אורי ביתן. הורים וילדים נחים על שטיחים ופופים צבעוניים באותו מסדרון ממש, מאזינים לשירים מוכרים ואהובים כמו "גן סגור" של הכבש השישה עשר, "רוץ בין סוסים" ו"הילדה הכי יפה בגן". המסדרון של הבניין הטכנולוגי שכח לרגע את מרוצת היומיום, את הסטודנטים הלומדים ואת האנשים העובדים, ולרגע התנהג כמוזיאון רב חושי – לבש חזותיות מיוחדת והשמיע שירי ילדים שכולנו גדלנו עליהם, גידלנו איתם, או גם וגם.

צילום: שירי מנשה.

איורים: רונית ש. דינצמן (בשער) וענבל לייטנר