אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

לדעתה של יוליה גנקין אנחנו עסוקים ב'לתת לעצמנו תשובות נוחות' אשר יאפשרו לנו לעבור את היום ללא אינטריגות ובשאלות של החניכים, ובתוך כל זה אנחנו לא שואלים קודם כל את עצמנו 'לשם מה אנחנו מחנכים?'

מאת: יוליה גנקין |

התקופה הפוסט-מודרנית הפכה להיות חלק מהסמל ומההוויה של כולנו בחינוך אך בפועל, אנחנו לא עברנו אפילו את התקופה שלפני הספירה.
מוסדות ההייטק, האינדיבידואליות, השאיפה להגשמה עצמית הם נדבך מרכזי בתקופה שבה אנו חיים. עם זאת, כאשר אנו מסתכלים לעומק על דרכי החינוך בתקופה זו ועל הדרך שבה אנו מחנכים את ילדינו, נבחין שאת מושג היסוד 'שאילת שאלות', שדובר על ידי סוקרטס 400 שנה לפני הספירה, עדיין לא הצלחנו לעכל.

בכל מוסד חינוכי שבו נבקר נראה מוסד השואף להיות מסודר וברור, נראה נהלים כתובים בכל מקום וגבולות מוגדרים המאפשרים לנו לחנך בתוכם. אך כאשר נסתכל בתוכן הנהלים ובתוכן הנלמד בצורה כנה וישירה נראה שבכל הנהלים, שכחנו לשאול את השאלה "למה?". אנחנו עסוקים ב'לתת לעצמנו תשובות נוחות' אשר יאפשרו לנו לעבור את היום ללא אינטריגות ובשאלות של החניכים, ובתוך כל זה אנחנו לא שואלים קודם כל את עצמנו 'לשם מה אנחנו מחנכים?'.

הפחד שלנו כאנשי חינוך הוא שמא יגידו שהכיתה, הצוות, החניכים או כל מסגרת אחרת שעליה אנחנו אחראים לא ממושמעת או לא מתפקדת, גורמת לנו להתנהג אל החניכים כמו אל חיות ולחנכם בדרך זו.

המילה "חיות" אומנם מרתיעה וגורמת לחלקנו להרים גבה, אך בפועל, בהסתכלות על ניסוייו של פבלוב אשר יצר את מושג ההתניה, זה בדיוק מה שאנחנו עושים.
ההתניה, בין אם היא קלסית או אופרנטית, מדברת על כך שכל גירוי גורר תגובה וכל חיה תלמד לבצע מעשה מסוים על מנת לקבל תגובה חיובית או להפך ותימנע מפעולה על מנת להפסיק עונש. רובנו, גם היום בעידן החופשי הליברלי והפתוח, עדיין משתמשים באותן שיטות חינוך אשר אפילו עכברוש יכול ללמוד ולקלוט. אך האם אנחנו שואפים שחניכנו יפעלו כעכברושים ויפעלו מתוך פחד מעונש או על מנת לקבל חיזוק חיובי?? ברור שרוב המחנכים יענו שלא ושאני טועה ומגזימה, אך בפועל כך פועלים רוב מוסדות החינוך של ימינו. ברוב בתי הספר וברוב מוסדות החינוך מתחילים מנהלים ברורים המגדירים גם את העונשים אותם יקבלו החניכים במקרה של הפרת הנהלים, וכן במקביל לכל מעשה חיובי יש התניה של חיזוק חיובי כגון ציון, תעודה וכל אמצעי חומרי אחר.
החניכים יודעים בעל פה 'מה אסור' ו'מה מותר' ואף לרוב פועלים בהתאם כאשר הם נמצאים בתוך המסגרת וכך בעצם נמדדת ההצלחה של המסגרת. לא פעם שמעתי חיזוק חיובי כגון: "איזה יופי הנהלים שלכם מאוד ברורים והחניכים מכירים אותם ממש בעל פה", אך לשאלה למה אסור או למה מותר אף אחד לא מגיע. מעבר לכך, ישנם נהלים אשר הצוות החינוכי עצמו לא יודע את התשובה או שעונה תשובה כמו "מה זאת אומרת? ככה זה". הפחד שלנו לאבד שליטה ויותר מזה, להגיע למצב שאנחנו לא יודעים, חזק מאתנו וגורם לנו לחנך בדיוק לכיוון ההפוך ממה שכולנו מאמינים בו – ערכים. ניתן להתווכח שעות על השאלה 'מהו החינוך האידיאלי' – הביהביוריזם, הפלורליזם, החינוך לשאילת שאלות שהגה סוקרטס או שמא למידה דמוקרטית חופשית.

ואני שואלת מתי לאחרונה אנחנו, אלה שבשטח, נתנו לחניכינו לשאול שאלות ולהעז. ומעבר לכך מתי לאחרונה אנחנו עצרנו ושאלנו? למה אנחנו מחנכים? מה המסר שאותו אנו מעבירים? איך אנחנו רוצים שהחניכים שלנו "יצאו" מהחינוך שלנו? והכי חשוב, האם התוצאות בתוך המסגרת, זה המדד לחינוך שהצליח, או שמא מה שיקרה כשיצאו ממנה? ומכאן האם הדרך שבה אנו פועלים היא הדרך שתוביל אותם לקבל החלטות נכונות, להגשים חלומות ולהוות אדם ראוי כשיעזבו אותנו?