אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

 מאת: שירי מנשה|

"מנחם בן ואשתו מחפשים את האמת", נכתב מתחת לשם הסרט, וזהו השקר שמוריד את הסרט לטמיון. מי שמדחיק את האמת – לא רוצה לחפש אותה

משיקולים אתיים אפתח ואומר שצר לי על אובדנם של בני משפחת בן. אני מכבדת את האומץ שלהם לדבר ולחקור את נושא ההתאבדות של בתם כינרת אל מול המצלמות, ולכן אבהיר שבכתבה זו אין בכוונתי לפגוע בהם או בכל קורא אחר. אני מתנצלת מראש אם גרמתי עוול לכל אדם באשר הוא.

סוד קסמם של סרטים דוקומנטריים הוא פתיחות הגיבורים והמרואיינים אל מול המצלמות. נדרש זמן רב עד שגיבור הסרט חושף את רגשותיו בעוד המפלצת השחורה מביטה בו בעינה הגדולה האחת. אך מה קורה כשגיבור הסרט דווקא נפתח בפני המצלמה, אך לא בפני עצמו?

השאלה הזו מתארת במדויק את סרטה של גילי ברוש, "כינרת שלי", המתעד את מסע הוריה של כינרת בן בחיפוש אחר תשובה להתאבדותה בסוף 2012, כשהייתה רק בת 19.

בחיפוש אחר "ההורים המתאימים" (סליחה על התיאור הטכני) להעלאת התופעה אל המודעות – יוצרת הסרט טעתה. אם הכוונה הייתה להכעיס את הצופים ולהראות תמונה מצערת של הורים תועים, שרודפים אחרי הזנב של עצמם, שעומדים אל מול התשובות הכואבות אך בעיניים עצומות – אני לא רואה בכך מעשה נכון. הנושא מספיק חשוב כדי שנלמד ממנו את התובנות הנכונות – לדבר עם הילד/ה, לא לתת לו/ה לברוח, לחבק, לשאול מה מתרחש בתוך הלב שבגיל ההתבגרות ומאחורי המסכות. תובנות לא חסרות. אפשר למלא דפים שלמים בכתיבתן.

התמונה שהצטיירה היא כזו: חבריה של כינרת בן (או לפחות חלקם) ידעו על הקושי שעמו התמודדה. חלקם אף חשפו זאת בפני הוריה, אך כתגובה קיבלו מעטה התגוננות שהוא התכחשות לאמת. בשלב כלשהו במהלך הסרט נדמה היה לי שהבנתי, סיבות התאבדותה דיברו אליי מהמסך, אך בתוכו, בתוך המסך, עדיין תמיהה וחוסר הבנה שמקורן בהדחקה. מנחם ושלומית חיים בתוך מסך עשן, ולא נראה שיש ברצונם לצאת מתוכו.

אין לי טענות לבני משפחת בן, אין ביכולתי וברצוני לבקר את תגובותיהם, אלא את אלו של יוצרת הסרט – ההדחקה הזו לא עוברת מסך. ההדחקה הזו מונעת מגיבורי הסרט להתמודד, ומהו סרט דוקומנטרי אם לא התמודדות?

את האמירות המכעיסות של הזוג בן הייתי מורידה בעריכה. כמו התוודותה של האם על הלילה שבו סיפרה לה בתה שלקחה שבעה כדורי אקמול. "נלך לישון ובבוקר נראה כבר מה עושים עם הכדורים", אמרה לכינרת, אך בבוקר, כצפוי, אף אחת מהן לא הזכירה את הנושא. אמירות כמו אלו יוצרות אנטגוניזם, ולכן לדעתי לא היה להן מקום שם. מי ירצה ליצור אנטגוניזם כלפי הורים ששכלו את בתם לפי פחות משנתיים?

עניין נוסף הוא הכתיבה של מנחם בן במחשב, טריק לא חכם במיוחד ואף מעיק המלווה את הסרט כולו. מובנת הכוונה שיש בכך ניסיון להידמות לכתיבת היומנים של בתו, אך הדבר מאבד מערכו כשהכתיבה מוצגת לנו ממסך המחשב, לא אישית במיוחד אלא ציבורית ומבויימת לגמרי, ואף באופן לא יסודי כשמתחת למילה או שתיים מופיע קו אדום (מה שאומר שהוורד לא מזהה את המילה. ניתן לפתור זאת בקלות). האנאלוגיה הלא מוצלחת הזו יוצרת תחושת ריחוק, כמו גם בלבול בקרב הצופים – מי הוא הקריין בסרט? האם יסכה קורנפלד שמקריאה מיומניה של כינרת? האם מנחם בן שמקריא את תהיותיו בקולו שלו?

הנושא כאוב וראוי לחשיפה. דווקא בשל כך הייתי מצפה ליצירה קולנועית מכובדת יותר, שתאיר את האמת, את הפרטים הנסתרים מעינינו, כדי שנחכים ונלמד, ולא לכזו שפשוט מכעיסה בעיוורונה.