אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

מאת: עמית שוורץ |

אלפי ילדים בישראל חיים במשפחתונים בפנימיות עד שתימצא עבורם משפחה אומנה. רבות דובר על מה שעוברים אותם ילדים במסגרות שבהן הם שוהים, אבל מעט נכתב על מה עוברות על אותן משפחות שקולטות אותם בפנימיות. מה גורם לבני זוג עם ילדים להפוך לפתע להוריהם של עוד עשרה או שלושה עשר ילדים? עמית שוורץ מנסה לענות על השאלה המסקרנת הזו

"חיפשנו לעשות משהו אחר, מעניין, שונה ממה שעשינו עד אותו זמן, רצינו לעשות אותו ביחד, הרפתקה משותפת. שמענו על צורת העבודה הזאת במסגרות אחרות, מישהו הפנה את תשומת ליבנו שבפנימיית אהבה מחפשים זוג שיעשה את העבודה. בדרום יש גם מסגרות, אך רצינו להתרחק לכיוון הצפון, ממש להתחיל משהו חדש" (ע.ש מדריך בפנימייה).

בישראל חיים כ-300,000 ילדים בסיכון. לחלקם הגדול נמצא מענה בקהילה – אך אלפים מהם זקוקים לפתרון במסגרות חוץ-ביתיות: כ-2,000 ילדים שהוצאו מבתיהם לאחר שעברו התעללות פיזית, נפשית או מינית, חיים במשפחות אומנה, כ-7,000 ילדים נוספים שוהים בפנימיות, במשפחתונים, בהוסטלים ובמסגרות אחרות. עשרות ילדים ממתינים  מדי שנה, שתימצא להם משפחת אומנה.

בתחקיר זה ביקשתי לבדוק מה מביא זוגות נשואים עם ילדים, לעזוב הכול ולעבור לגור בפנימייה בדירה יחסית קטנה, ולקבל תחת חסותם שלושה עשר ילדים נוספים, לא קלים שחלקם אף הורחקו מהבית בצו בית משפט, ולטפל בהם כאילו היו שלהם, ואיך כל זה משפיע על הזוגיות שלהם והיחסים בינם לבין ילדיהם.

לדברי דני אריאל מנהל הפנימייה, תהליך הקליטה אינו פשוט. הוא כולל ראיונות עם מועמדים ופגישה עם פסיכולוג, הזוגות מגיעים כמה פעמים להתנסות ולסיורים, ופוגשים את האנשים שעושים את העבודה. בסוף התהליך עוברים ראיון עם המנכ"ל, שם נסגרים הפרטים הטכניים. התהליך יכול להימשך בין שבועיים "אם אנחנו מאוד לחוצים לקלוט", לבין חצי שנה.

"אנחנו מעבירים לזוגות את האחריות הכבדה שבתפקיד כזה, ומסבירים להם שלא מספיק לבוא מתוך שליחות ולהתאהב בתפקיד, כי כך אתה גם לא רואה את הקשיים. אני אישית דואג להפחיד אותם מאוד כדי שיתכוננו למקסימום הקשיים האפשריים. הנחת העבודה היא שגם אם זוג מכיר אותנו היטב וכבר היה כמה פעמים בפנימייה, עד שהוא לא נכנס ממש למשפחתון הוא לא יודע מה זה ולא מבין באמת את הקשיים".

יש בפנימייה חמישה עשר בתים, מתוכם אחד עשר משפחתונים קבועים שמנוהלים על ידי זוגות נשואים (משפחתון קבוע הוא משפחתון מלא, הילדים חיים וגרים בו לאורך כל שעות היממה, ובשבת אחת לשבועיים הם יוצאים הביתה, גיל הילדים נע מחמש וחצי עד גיל שמונה-עשרה, בקבלת ילד  מנסים להתאימו לטווח הגילאים שכבר קיים במשפחתון– עד שלושה עשר ילדים).  שני בתים הם פנימיות יום לילדים אקסטרניים שנמצאים בפנימייה עד שבע בערב וחוזרים הביתה. בית נוסף של בנות מתבגרות שעובדות עם שתי מדריכות, ועוד משפחתון שבו יש מדריכה בודדת שנעזרת במדריך שהוא לא בן זוגה.

א.מ (43) ואשתו ע.(41) נשואים כשמונה עשרה שנים, ונמצאים כבר תשע שנים בפנימייה, א. עסק בשיווק ואשתו הייתה מנהלת רכש. לזוג שלושה ילדים (7,11,14).  "המטרה העיקרית שלנו הייתה פרנסה, והרעיון קסם לנו. בהגעתנו היה הלם די גדול, לוקח הרבה זמן להתרגל. זה מקום שמההתחלה אתה מקבל ממנו התנגדות מאוד גדולה, יש קושי בקבלת אנשים חדשים". בחצי השנה הראשונה שלו עבד א. יחד עם מדריכה שהייתה כבר במשפחתון (כל ההדרכה הינה בזוגות).

"קיבלנו בהתחלה המון ילדים צעירים, היה לא קל" מספרת ע. הילדים מגיעים בעיקר מ"בתים הרוסים" הורים אשר לא מסוגלים, בעיות סמים ואלכוהול. יש הורים שמסכימים למסור את הילד בעיקר תחת איום בהבאת צו, אבל הרווחה תמיד מעורבת. לרוב יש הרגשה של מלחמה ועויינות מצד ההורים בשל הדגשת תחושת חוסר המסוגלות של ההורים. אך למרות זאת העבודה יחד עם ההורים היא החלק הכי חשוב, ההורים מסוגלים לשים מכשול בעבודה אל מול הילד ואם כך קורה, כמעט ואין סיכוי להעביר את הילד תהליך אמתי, ואין מקום לשינוי. במקרה כזה ההורים מקבלים עדכון רק על דברים מהותיים, כך שכמעט ואין מעורבות עקבית.

ע.ש (46) ואשתו נ. (39)  הגיעו ממושב בדרום, ע' עסק בגינון ואשתו עבדה כעובדת סוציאלית המטפלת בקשישים. לזוג ארבעה ילדים (3,9,12,13). ילדי הזוג מאוד התרגשו מהמעבר, אבל מהר מאוד התחילו הבעיות עקב המגורים בתוך הפנימייה. הילדים היו שותפים לתהליך, אך החיים באוכלוסייה אחרת, שונה מהמושב, לא הייתה להם קלה ובטח לראות את ההורים מחבקים ואוהבים ילדים אחרים. הם קנאו בילדי הפנימייה וגם להיפך. לדברי ע' ילדי המשפחתון חווים  המון אכזבות ופרידות בחייהם, וכל שינוי מהווה עבורם סוג של קושי, השנה הראשונה של הזוג ש' הייתה  שנה לא פשוטה, "הדבר הראשון שהילדים בדקו זה את הגבולות, היו הרבה משברים, גם לילדים וגם לנו, היה קושי להשתלב במערכת, וצצו בעיות מול הילדים הפרטיים שלנו".

לדברי ע', המעבר לדירת משפחתון קטנה לא השפיע על ילדיהם, היות ומדובר במשפחה צנועה הרגילה להסתפק במועט, "לא תמיד גודל החדר הוא הקובע מוסיף ע', דווקא המתבגרים שלנו אהבו את הרעיון של לבוא ממושב לעיר, יש אפשרות לצאת יותר, ללכת לחברים לסרטים".

נ.ש מספרת: "ניסינו להוריד פרופיל בכל מה שקשור לנסיעות מיוחדות או לקניות עם הילדים הפרטיים על מנת לא לנקר עיניים, אבל על ילד של עובד צוות הפנימייה חלים חוקים אחרים, מותר לו להחזיק טלפון מגיל צעיר למרות שלילדי הפנימייה מותר רק מכתה י', ותמיד עולות השאלות למה לילד שלך מותר ולנו לא? ואז צריך להסביר שהילדים שלנו הם לא ילדי פנימייה ולא חלים עלייהם אותם חוקים. ההתנגשות קיימת, הגבול מאוד דק. הילדים שלנו מבינים את העבודה אבל הקושי קיים כל הזמן. אם הילד שלי זקוק לי ואני באותו זמן עסוקה עם ילד אחר, הוא לא מבין, "אימא אני צריך אותך עכשיו". אני נמצאת אך לא תמיד ברת השגה, בעבודות אחרות אתה פשוט לא נמצא בבית, ופה קשה לילד לראות שאתה נמצא אך לא זמין לו".

יש ציפייה מהזוגות, שיבדקו אותנו כמה שיותר מסביר דני מנהל הפנימייה, וזאת בכדי להבין בפני מה הם עומדים, יש דרישה מהזוגות להיות קשוחים, מנהלי מסגרת מתקתקים עניינים, בעלי יכולת ארגונית והצבת גבולות, ומצד שני הם צריכים להיות מספיק רגישים לשונות בין הילדים, ולתהליכים שעוברים על המשפחתון, הם צריכים לדעת להכיל את המצבים הקשים ולהיות פתוחים להדרכה. העבודה היא מאוד מורכבת, ורוב הלמידה נעשית במהלך העבודה, "הזוגות צריכים להבין שהזוגיות שלהם חשופה בפנינו ואף מדברים עליה, לא ייתכן שבעל לדוגמה יגער באשתו לפני ילדי המשפחתון, כי הם לא יכבדו אותה בעצמם". צריך לשמור על הזוגות ולעזור להם כמה שיותר, "היו לי אנשים שאמרו לי: נשחקנו לפני שגמרנו לתת את מה שאנחנו רוצים, החוכמה היא לעצור את זה לפני שזה קורה".

ר.ק (50) ובעלה נ' (56) נשואים 30 שנים. היו כשמונה שנים בפנימייה, עזבו לפני כחמש שנים. לזוג שלושה ילדים (15,27,29), הגדולים נשואים, הקטנה חיה בבית.

"התחלתי לעבוד בתור מחליפה לזוגות בימי החופש שלהם מספרת ר', לאחר שנה הפכתי למדריכה וקיבלתי קבוצה קבועה עם מדריך נוסף שגר שם, מאחר ואשתו הפכה לרכזת בניין, עדיין לא גרתי שם אך הייתי באה כל יום בבוקר, מטפלת בילדים חוזרת הביתה ושוב באה בצהריים עד הלילה וחוזרת הביתה. כך עבדתי במשך שלוש שנים. ההתנהלות הזאת הייתה לי קשה בגלל הילדים שלי, חשבתי שאם נגור בפנימייה יהיה לי יותר קל. שאפתי לקבל את הקבוצה, וברגע שהמדריך שהיה איתי עזב לקחתי את הקבוצה עם בעלי. הוא כלל לא אהב את המקום, לא אהב לגור שם. רק בשנה הראשונה הוא עזר יותר אך מכיוון שכבר הכירו אותי וידעו שאני הדומיננטית, לא עשו לנו בעיות. יכולתי לנהל את הקבוצה לבד, הוא עזר במה שהיה יכול, הוא היה מגיע בשש בערב, וכך התנהלנו עוד שלוש שנים, הקטנה שלי מאוד אהבה את הפנימייה, היא ממש גדלה שם והייתה מחוברת מאוד לילדי המשפחתון, הגדולים פחות".

לטענת  ר' יש אנשים שחיים בפנימייה מתוך נוחות כלכלית, ולעתים עושים את העבודה פחות טוב, וזה חבל מבחינתה. "לפני שאדם נהיה איש חינוך הוא צריך להיות בן אדם מסבירה ר', "יש ילדים שעברו הרבה תלאות בחיים וצריך להיות אנושי איתם. אם לא אוהבים את הילדים הם ישר מרגישים". העבודה הייתה לה מאוד קשה, גם ביום החופשי שלה הרגישה מחוברת לעבודה, "אני לא ידעתי להתנתק, ילדים שלא היה להם לאן לנסוע בחגים הייתי לוקחת אלי, הייתי מסורה מדי לעבודה וזה יצר שחיקה, אבל גם היום בדיעבד לא הייתי עושה אחרת, אני טוטאלית".

לדברי הזוגות יש המון עזרה מהפנימייה, קיים רכז לכל חמישה משפחתונים, שמלווה מקצועית, חינוכית, משמעתית וגם את הצוות, יש גם רכזת פנימייה ומנהל. לכל שני משפחתונים יש עובד סוציאלי המשמש להורים של ילדי הפנימייה וגם לצוות. אחת לשבועיים, יש קבוצות הדרכה לזוגות שזו מעיין השתלמות ותמיכה. לאנשי צוות חדשים יש עשרה מפגשים להטמעה של הנהלים והיכרות עם הגורמים המטפלים, קיים בפנימייה בית ספר עד כתה ט', יש מורים לשיעורי עזר, עובדים סוציאליים, מזכירת חוגים ומנהלת פנאי, אם בית מרכזית וכן ומנקות, אחזקה ומטבח. הזוגות צריכים למלא המון טפסים, לדבריהם כמות העבודה שהמשפחתון מייצר עוד לפני העבודה מול הילד עצמו היא אדירה, "בהתחלה אתה הולך לאיבוד, טובע, וצריך גם לא לשכוח שאנחנו בני זוג שצריך גם לתפקד בזוגיות, צריך המון מוטיבציה ורצון כדי להצליח, צריך גם לדעת לקבל ביקורת, אתה עושה טעויות ומעירים לך, ונכנסים אנשים ורואים אותך בסיטואציות שונות אתה למעשה שקוף" ( ע.ש).

רוב הזוגות מודים כי שילמו מחיר בגידול ילדיהם הפרטיים בצמוד למעון, הבעיות נבעו מחלוקת המחשבה, הקשב ותחושת ההכלה, ובעיקר בשנה הראשונה, כשהמעון דרש הרבה. הזוגות הסכימו שכל עבודה דורשת מחיר מבעליה. לטובה ציינו הזוגות כי הצמידות לבית כן מאפשרת זמינות לילדים, וכמובן קיום חופשות ארוכות, הגעה לבית הספר של הילדים (המוסד צמוד למעון). ברגע שעוברים מדלת הדירה למשפחתון חייבים לעשות סוויץ', אסור לך להשליך את הבעיות בבית על המשפחתון ולהיפך, חייבים לקחת נשימה עמוקה. זה אתגר שצריך לעבוד עליו כל הזמן.

"המקום הזה נותן לך אפשרות להתפתח מבחינה עצמית אישיותית מסביר ע.ש, הוא זורק אותך למים, וצריך להתמודד. אני מרגיש שבמקום הזה אנחנו נוגעים בזה וחיים את זה, הילדים כל כך חמודים והם שלך, זה משהו שאי אפשר להשיג בשום מקום, אמנם יש להם הורים ואתה לא בא לקחת את מקומם, אבל פה אתה יכול להשפיע על העתיד שלהם, אנחנו מרגישים שאנו תורמים כאן, לעתים יוצאים לטיולים או עושים 'על האש'. הילדים הפרטיים שלנו למדו לאחר כמה שנים לראות את הדברים הטובים, זה כמו משפחה גדולה ומהרגע הראשון בעצם הכנסנו אותם לעבודה שלנו. יש משפחתונים שעושים את ההפרדה אנחנו לא".

לדברי דני מנהל הפנימייה, יש המון השקעה של אנרגיה ומשאבים ביצירת ברית טיפולית עם משפחת החניך ולא משנה מי המשפחה, ילד לא יכול להיות בקונפליקט נאמנות בין משפחתו לפנימייה, בכל מקום שברית כזאת מצליחה הילד מתפקד הרבה יותר טוב. ההורים מוזמנים ומדווחים ומשתדלים לערב אותם כמה שיותר, יש קבוצות טיפוליות לעבודה עם הורים, אפילו ברמה הפרטנית. יוצרים המון פעילויות סביב חגים ואירועי בר או בת מצוה. הרעיון הוא שאם להורה יהיה אמון במוסד הילד יצליח, "אנחנו אומרים להורים שהם עוזרים לנו לגדל את הילדים שלהם", יש ניסיון למשוך את ההורים להיות אקטיביים.

לטענת  נ.ש סוג כזה של עבודה לא מתאים לכל אחד, אדם צריך לבוא עם המון מוטיבציה ורצון להצליח, כבני זוג צריכים לדעת לעבוד באותה עבודה כי לעיתים בעיות בזוגיות שהסתתרו כשלא עובדים ביחד, פתאום צצות וצריך לדעת להתמודד גם עם זה, "אנחנו מתייעצים ומדריכים אחד את השני. הזוגיות שלנו הייתה יציבה גם לפני אבל כמעט ולא היינו מתראים ועכשיו אנחנו מאוד נהנים, גם ע. עכשיו נמצא הרבה יותר עם הילדים וזה תורם לקשר ביניהם, יש גם חופשות שאנחנו כל המשפחה ביחד, מגיע לנו יום חופש בשבוע, בבקרים אם אין השתלמויות אנחנו יכולים להקדיש זמן לזוגיות, יכולים לצאת לבית קפה או לקניות". לדברי נ. עדיין לא היו להם הרהורי עזיבה מאחר ובאו מאוד בשלים, תוך חיפוש אתגר וסיפוק.

זה קורה בעיקר לזוגות שלא מבינים בדיוק לאן הם הגיעו מסביר דני אריאל, הילדים מעבירים אותם מבחנים קשים, אם הם עוברים את המשבר הזה  של חצי השנה הראשונה, הם מחזיקים כמה שנים. אם זוג עזב בסוף שנה זה בגלל שכבר במשך השנה המערכת מבינה שזה לא הולך וצריך לסיים את זה באופן מסודר. נדיר שזוג עוזב אחרי שנתיים, יש זוגות שנשארים חמש ושבע שנים, השיא הוא שבע עשרה שנים. זוגות פוטרו בעיקר על חוסר התאמה, פעמיים בשנה  מתקיימות שיחות הערכה מובנות, התהליך מאוד מסודר. "קרה שהפסקתי עבודה של שני זוגות שנהגו באלימות כלפי הילדים, אני מנסה לא להיות שיפוטי ובאמת בגלל העומס על הזוגות והתנהגות הילדים יכולים לקרות דברים, מצד שני טובת הילד היא בראש, ומי שלא יכול להסתדר במסגרת הנהלים מקומו לא כאן".

   ר. ק שעזבה את הפנימייה מספרת  על הסיבות לעזיבה: "ריכזתי את רוב כוחותיי בפנימייה וכך לא היה לי זמן לילדיי שלי, הרגשתי שהם נפגעים מזה, לפעמים הייתי כועסת על בתי הקטנה סתם, בגלל הלחצים שהייתי נתונה בהם. הרגשתי שאני מאבדת את המשפחה, שאין לי זמן וכוחות אליהם, שאני לא רואה אותם ואת בעלי ולא קשובה להם, אנחנו משפחה מלוכדת בדרך כלל והרגשתי שזה מתפרק ואין לי כוחות ממש, הרגשתי שאיבדתי הכול. בעלי לא ביקש ממני לעזוב אך הרגשתי שהוא ישמח לצאת משם".

"שמרנו את זה כחודשיים בסוד מילדי הפנימייה, אבל כשזה התחיל לדלוף החוצה היה לילדי המשפחתון מאוד קשה, הם היו מאוד קשורים אלי, הסברתי להם כל הזמן שזה בגללי שאני לא רואה את בעלי והילדים וקשה לי. אמרתי להם שאני מאוד אוהבת אותם, ועד היום האחרון נתתי להם להרגיש שאני שלהם, אחרי שעזבתי לזוג החדש שנכנס היה מאוד קשה, הייתה תחושה של התפרקות. אני באתי הרבה לבקר והייתי עושה להם שיחות, ילד אמר לי "את מבינה שכל מה שבנית מתפרק עכשיו". העבודה איתם הייתה  מאוד סמכותית אבל באותה מידה הם ידעו שאני אתן הכול בשבילם, תמיד נלחמתי בשבילם ונתתי להם כבוד וגם דרשתי מהם כבוד באותה מידה, הייתי כמו אימא בשבילם. ככל שהנערים יותר בוגרים כך השבר יותר גדול, קשה להם לקבל מרות מחדש וכל הזמן עושים השוואות".

ר' מוסיפה שהיחס מצד הפנימייה היה טוב, ושמאוד אהבה את העבודה. "אני חושבת שבשנה הראשונה שעזבנו הייתי בדיכאון, הייתי עצובה, היה לי נורא קשה להיפרד מהילדים, יש זוגות שעוזבים ושמחים על זה, לא אני".

היו זוגות שבאו אחרינו ועזבו מספר ע.ש, זאת לא עבודה שמתאימה לכולם. התחלופה פוגעת כמובן בילדי המשפחתון, כל עזיבה של זוג כרוכה במשבר, אני חושב שאם אנחנו נקום ונעזוב עכשיו זה יהיה מאוד קשה לחלק מהילדים.

ע.מ  מספרת שהיו להם הרהורי עזיבה, הפחד היה להגיע לרוויה, לאדישות, כל שנה אתה אומר אני אסיים עם המחזור הזה ואז יש את הילדים של המחזור הבא וקשה לך לעזוב אותם וגם מקבלים ילדים חדשים וצריך להתייחס אליהם באמפטיות ובהבנה וזה כלל לא פשוט. "לא תיארתי לעצמי שנישאר פה כל כך הרבה זמן, אנחנו יחד שמונה עשרה שנים מתוכם תשע בפנימייה. אנחנו למדנו לתמוך אחד בשני ולתת את המרחב אחד לשני.  מה שמפחיד אותנו זה שאם נעזוב יכול להיות שתהיה לנו בעיה למצוא עבודה בחוץ בגילינו".

הצלחה מבחינתנו מוסיפה ע', היא שילד מקיים חיים נורמטיביים כמה שאפשר, כל ילד שמסיים את הפנימייה הוא הצלחה. חלק גם נושרים בדרך, חלק מהבוגרים באים לבקר. עצם זה שהם שומרים על קשר זה מראה לנו שהם כן מצאו פה פינה חמה, ושהם מרגישים איזה רגש אלינו.  ע':" זה שינה אותי לגמרי, גיליתי בעצמי כוחות שלא ידעתי שקיימים. א':" זה גם מלמד, עבורי זה ממש תיקון, גם אני לא עברתי חיים קלים. אתה עובר תהליכים".

ר.ק: "אני שמחה שילדי זכו לגור שם, זאת הייתה גם חוויה בשבילם. הם למדו לראות אותי מטפלת ונותנת לאחרים".

ההנהלה נותנת לנו די יד חופשית לכל בית עם דרך הניהול שלו מספר ע.ש, יש נהלים כלליים לכל הפנימייה, אבל יש גם את סגנון גידול הילדים שהוא אינדיבידואלי. אנחנו שמים דגש על משפחתיות, שותפות, עזרה וחברות, ועל הדרך שמתבטאים ומגיבים אחד לשני, על עזרה לנו וכבוד למבוגר, הרעיון הוא לגרום לילדי הפנימייה לרצות להיות פה, רוב הילדים נהנים פה ולא רוצים לברוח.

"אני חושב שזאת עבודה מדהימה" מסכם דני, כל מי שעובד "באהבה" הוא במסע התפתחות אישי מקצועי מאוד רציני, פנימיית אהבה זה כמו חדר מראות, כל הזמן אתה לומד על עצמך דברים שלא ידעת ואתה נאלץ להתמודד עם המראות הלא נעימים לפעמים. אנחנו נמצאים בתהליך של העצמה ושל גדילה ויש המון מה להרוויח, ומצד שני צריך לשמור על הגבולות. מי שמתאהב בילדים החיבור הרגשי הוא כל כך חזק עד שהוא רואה בילדי הפנימייה כילדיו הפרטיים, וקשה לו מאוד לעזוב".

בתחקיר זה פגשתי אנשים מצוינים,  שעושים עבודה קשה עם תחושה של שליחות, אף אחד לא טען שקל לו, אבל כולם הביעו תחושה של סיפוק והגשמה עצמית שלא הייתה קורית להם במקום אחר. מסתבר שכשאתה נותן מעצמך הרבה אתה בהחלט גם מקבל.