אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

"האם עלינו ללמד ולחנך לאמונה עיוורת? "

מאת: תהילה זגדון |

תהילה זגדון, מורה חדשה, ניסתה לשלב בשיעור תנ"ך אמונה ומדע, אך בסופו של התהליך נאלצה להתנצל, והיא עדיין לא מבינה מדוע

ראשית ולפני הכול, אם יש מאמינות בקהל, אתנצל מראש אם הכתבה הבאה עלולה לפגוע ברגשותיכן, נכון? נכון שאי אפשר לומר חצי משפט על הדת מבלי להתנצל מראש שמא אני פוגעת, מזלזלת או לא מכבדת את המאמינה?!

לא מזמן, נפלה בידי הזכות לקרוא את ספרו של דוקינס "יש אלוהים?" אחד מהספרים הטובים ביותר שקראתי (וקראתי לא מעט). מבלי להיכנס לשאלה היומרנית אם יש או אין אלוהים, דבר הנשגב מבינתי להבין, הצליח דוקינס להעיר את תשומת-לבי לנוכח תפיסתה של הדת בחברה המודרנית. הדת נתפסת אצל נשים רבות כמעיין רעיון שאין לי רשות לומר עליו דבר רע, למתוח ביקורת או חלילה לבקש מהנשים המאמינות שיצדיקו את אמונתן הדתית. אני כמובן צריכה להצדיק את ה"לא מאמין האדוק" שלי, אבל "הס" מלבקש מאחרות להצדיק את אמונתן הדתית, שמא אפגע בחופש הדת.

דת היא השקפת עולם, כמו כל השקפת עולם פוליטית חברתית אחרת, אך משום מה היא נתפשת כבעלת זכויות יתר. דהיינו, כפי שאני שמאלנית, אתאיסטית, פמיניסטית הנפגעת בערך חמש פעמים ביום על כל פעם שכותבות בלשון זכר ומדירות אותי מהשפה (על כן, כתבה זו כתובה בלשון נקבה) ובכל פעם שמשמיצות את המפלגה שבה אני בוחרת או אפילו סתם מבט חטוף במציאות הלא שוויונית הגזענית שבה אני חיה, בכל פעם כזו אני נפגעת ואף אחת לא מבקשת ממני סליחה!!! אם כן, כך גם הדת, השקפת עולם עליה ראוי, אפשר ואף צריך להתווכח.

הרי לכן סיפור אמתי המדגים את כניעותה של החברה לדת, או יותר נכון מערכת החינוך החילונית ממלכתית המעניקה זכויות יתר לדתיות והדתיים. בבית הספר שבו אני עובדת, התבקשתי להעביר שיעורי תגבור בתנ"ך, ואמנם אינני מורה לתנ"ך, אך כמורה לאזרחות ולהיסטוריה, מבחינתי כל הנוגע לתולדות עם ישראל מעניין אותי ורלוונטי לי. קראתי יחד עם התלמידות את סיפור בראשית פרק א' – סיפור הבריאה הראשון שבו אלוהים בוראת את העולם "יש מאין", שכן זה מאוד מעניין כי היא בוראת את העולם "יש מאין" אף על פי שמצוינים בפרק יסודות כמו: רוח, מים, תהום וכדומה, ולכן נראה כי היא בוראת את העולם "יש מיש". אבל מילא, לכל סתירה בתנ"ך, יש פרשן שמסביר לנו כי "לא לזה התכוון המחבר, ואנחנו פשוט לא קראנו נכון", למשל בפרק זה הפרשן מסביר כי אלוהים בראה את היסודות הללו קודם לכן, אך זה פשוט לא מצוין בפרק.

בתום קריאת סיפור הבריאה ולאחר הדיון בכיתה והפרשנות של רש"י, רמב"ם ושותפיו, החלטתי לספר לתלמידים סיפור נוסף על בריאת העולם מזווית קצת אחרת. הסיפור מתחיל כך: "היה היה פעם מפץ גדול אשר ברא עולם שלם מנקודה פיזיקלית קטנה קטנה…" כתבתי תמצית של שני הסיפורים על הלוח אחד ליד השני, ואלו השאלות אשר העליתי לדיון:

1. האם בהכרח יש סתירה בין שני הסיפורים? האם אין אפשרות ששני הסיפורים התרחשו במקביל?

 2. האם ישנם מאפיינים דומים בין שני הסיפורים על בריאת העולם?

3. משימת כתיבה: כתבי איזה סיפור בריאה קרוב יותר ללבך והסבירי.

תתפלאו, המטלה השלישית הייתה המהנה ביותר, תתפלאו שוב, הרוב הגדול התחבר יותר לסיפור על המפץ הגדול.

יצאתי מהשיעור שמחה וטובת לב, אולי הצלחתי לגרום לתלמידות שלי "לחשוב". לא הבעתי את עמדתי, לא סיפרתי במה אני מאמינה, לא שללתי אף סיפור, לא הטפתי, לא ביטלתי את התלמידות המאמינות בסיפור  בריאת העולם על פי בראשית, נתתי מקום לכל הדעות ואפשרתי דיון פלורליסטי שבו כל טענה מתקבלת בברכה.

למחרת כבר הגיעו לאוזניי השמועות כי "פגעתי ברגשותיו הדתיים של אחד התלמידים בכך שדיברתי על המפץ הגדול". הרכזת לתנ"ך מיהרה להסביר לי כי אין מקום למדע בשיעורי תנ"ך, השתוממתי ושאלתי הכיצד ייתכן שאין לכך מקום? האם עלינו ללמד ולחנך לאמונה עיוורת? התשובה שקיבלתי הייתה כן! הרכזת איננה אדם דתי, אך את דבריה נימקה בכך שבכיתה יושבות תלמידות מאמינות ואסור לפגוע ברגשותיהן.  מצאתי את עצמי מגיעה לשיעור שביום למחרת ומתנצלת, על זה שהצגתי עוד זווית ראייה. הסברתי לתלמידות ולתלמידים שאינני אדם דתי, אך אני מכבדת את אמונתן של התלמידות הדתיות ושל התלמידים הדתיים  היושבים בכיתה. המשכתי בשיעור, עד אשר אחד התלמידים, היותר שקטים בכיתתי, הרים את ידו ושאל אותי "אפשר לשאול שאלה?" הנהנתי לחיוב והוא שאל "לאנשים חילוניים אין רגשות? אני מאמין במפץ הגדול ואותי מלמדים על בריאות העולם על פי דמות שמעולם לא ראיתי, לא שמעתי וגם לא ברור אם מחבר הספר פגש אותו,  אז למה אני לא נפגע כשמדברים על אלוהים?"

לא הייתה לי תשובה, כי לשאלה זו אין תשובה. התשובה היחידה שעניתי לעצמי בראש אך חסכתי אותה מאותו תלמיד אמיץ זה כי החברה שלנו פשוט כנועה לדת, הדת היא אחת מ"הפרות הקדושות" עליהן אסור לשאול שאלות, שנאמר: "כזה ראה קדש" או בגרסה האווילית יותר "נעשה ונשמע".

* כתבה זו כתובה בלשון נקבה אך מתייחסת לשני המינים