אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

"ההופעה מחברת אותי למוזיקה הכי ישראלית".

 מאת: אבנר מיכאלי

אהוד בנאי נמצא במסע, תמיד בתנועה ובחיפוש אחר נקודת ההשלמה. השלמה עם המון קונפליקטים, שסביבם הוא חג ועליהם הוא כותב.

בנאי הוא רוקיסט. כשהוא פורט על המיתר וכשהזמן זורם לו לאחור, על פי שירו דוד ושאול, הוא חוזר לשורשים האתניים שלו. על הבמה הוא נראה כבוקר במגפיים ובג'ינס, אך את כובע הבוקרים שלו מחליפה כיפה שחורה וגדולה.

בהרכב "ג'יש" נמצאים אהוד בנאי וגיל סמנטנה, הבסיסט שמנגן איתו עוד מימי "הפליטים" המיתולוגיים, והרוק זורם בנשמתו. את הקוורטט משלימים ג'ורג' סמעאן, המנגן על עוד ועל כינור וסלאם דרוויש, המנגן על דרבוקות ועל כלי הקשה. סמיאן ודרוויש באים מכפר ראמה שבגליל. מזרח ומערב רחוקים בבחינת החיצוניות של הדמויות הנמצאות על הבמה, אך ההרמוניה היוצאת מתוכם, מערבבת כמעין בלנדר תרבותי את הכל.

בראיון עם יואב קוטנר, סיפר בנאי, שבהתחלה פחד לעמוד בקידמת הבמה. כאן הוא ישב בצד כמנחה של סדנה שהיא לא רק מוזיקאלית אלא גם תרבותית. אני לא זוכר אמן בסדר גודל כמו שלו, היושב בטבעיות עם ערבים, על במה אחת, והוא איתם כשווה בין שווים. הם חלק בלתי נפרד מההרכב, הם שרים כמחצית מהשירים בערבית, ובנאי מלווה אותם בקולות רקע ובגיטרה ה'אהודית' שלו.

יותר מכל, מורגש החיבור כאשר דרוויש, המוביל לא פחות מבנאי את ההופעה, אומר שהוא "לא שומע שירים בעברית, בערבית או בלועזית הוא שומע שירים!" דרוויש אוהב לספר סיפורים, זה בדם שלו. הוא מתרגם את השירים שבשפה הערבית: הוא מספר על התמרדות העניים, על בחורה יפת עיניים שמשגעת את הגברים בכפר ועוד. הוא מספר גם על החיבור שלו לשיריו של יוסף הדר, דקה לפני שהוא שר את 'ערב של שושנים' בגרסה שהוא תרגם לערבית.

ההרכב הערבי-יהודי שר את מילותיו של בנאי ל"גבולות" ולבסוף כשדרוויש זועק בקול חנוק מהתרגשות "אין גבול לאהבה", מרגישים שהזעקה באה מבפנים.

ה'כנאפה מתוקה' יכולה הייתה להיכתב בכל עיר משכם ועד בירות. בשיר, בנאי מדבר על צו גיוס ביד, והמשפט מקבל משמעות אחרת כשלצידו יושבים ערבים.

כשבנאי מסיים את "טיפ טיפה" עם "זאת המנגינה שלנו", דרוויש עונה לו "אין לנו מגינה אחרת". זאת המנגינה. היא משלבת בין רוק בקסבה, שירי הרועים של יוסף הדר ושירה לבנונית שמביאים עמם סמעאן ודרוויש.  רביעייה קסומה זו גורמת לך להבין שהכל מעורבב, הכל הרמוני. למרות כל הקונפליקטים שמונחים ומסתלסלים מפיהם על הבמה, הם נותנים את התחושה, שעדיין קיים סיכוי לדו קיום, להרמוניה.

ההופעה מחברת אותי למוזיקה הכי ישראלית-שורשית שיכולה להיות, זו השואבת את כוחה מצלילי העוד ומצלילי הדרבוקה המזרח תיכוניים שמתחברים לגיטרה ולבס של הבלוז המערבי, וכולם יחדיו יוצרים את הישראליות העכשווית הכי אותנטית שחוויתי מזה זמן רב.