אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

 מאת: אודי מנור |  

עשרות אלפי מלים הוקדשו בחודש האחרון לציון 40 שנה למחדל שהוביל למלחמת יום הכיפורים. הרבה פחות תשומת לב מקבל מחדל אחר, שהחל גם בתאריך הסימבולי 6.10 בשנת 1983 והוביל למפולת מניות הבנקים ופגיעה לא פחות קשה וכואבת בציבור. אודי מנור משחזר ומנתח

באוקטובר האחרון חווה הציבור מבול תקשורתי שעסק במלחמה הארורה ההיא שהתרחשה לפני ארבעים שנה. במקריות מוחלטת, בדיוק עשר שנים אחרי ה-6 באוקטובר 1973, התרחש בארץ 'יום-כיפור' כלכלי, שמבחינות רבות השלכותיו והשפעותיו לא קטנות ואולי גדולות יותר מאלו של 'מלחמת המחדל'. מה קרה ב-6 באוקטובר 1983? בקיצור האירוע מוכר בשם 'מפולת מניות הבנקים'.

לפני עשר שנים בדיוק, במסגרת כנס שעסק בנושא, תאר את 'המפולת' ההיא דוד קליין, כך: "משבר המניות הבנקאיות באוקטובר 1983 היה, כידוע, שיאו של תהליך ויסות מחיריהן של מניות אלה ע"י הבנקים, אשר נמשך שנים ארוכות. הקרקע עליה צמח הויסות היתה רווייה בהסדרים מסוגים שונים במערכת הפיננסית בהם היו מעורבים הממשלה ובנק ישראל. המכנה המשותף לכל ההסדרים האלה היה התעלמות ממנגנון השוק". בסיכום הרצאתו אמר קליין כי "ויסות מניות הבנקים היה אפשרי, אם כי בהחלט לא לגיטימי, רק על רקע של ניהול כלכלי ממלכתי בו הממשלה נזקקה לבנקים כחוליה חיונית בניהול המשק, כל דבר משמעותי היה מווסת ע"י הממשלה, והמשק כולו צעד אל עברי פי פחת". באחת, עוד מהדורה של 'החטא ועונשו': החטא= מעורבות המדינה בכלכלה. העונש= חורבן המשק.

דוד קליין נזכיר למי ששכח, אמר את הדברים בעת שכיהן כנגיד בנק ישראל. בעת 'המפולת' של 1983 כיהן בתפקיד בכיר בבנק לאומי. במלים אחרות, להבדיל מרוב האזרחים, האזרח קליין היה גורם פעיל במערכת אותה תאר. עובדה זו אולי מסבירה את העובדה שקליין לא סיפר בהרצאתו  מה עשתה הממשלה בעקבות המפולת. נעשה זאת במקומו.

בקצרה, בעקבות 'המפולת', הלאימה המדינה את רוב הבנקים, בראשם 'לאומי' ו'פועלים'. במקביל התחייבה הממשלה להשיב ל-300,000 הישראלים שנפגעו במפולת, 80% משווי ערך המניות שלהם ערב הנפילה. מדובר היה בכ-7 מיליארד דולר (במונחי 1983! מדובר בכ-60 מיליארד שקל במונחי ימינו) ש- 85% ממנו "השתייכו" ל- 15% מ-300,000 האזרחים. במלים אחרות, ממשלת ישראל 'הליברלית' של 1983 (הליכוד הנהיג אז את המדינה), העניקה כ-50 מיליארד ₪ לציבור נבחר של כ-45,000 ישראלים.

באורח פלא "החטא" שהיה ל"עונש", הפך במשיכת קולמוס של החלטת ממשלה ל"פרס". שהרי לשיטתו של קליין, מה שגרם ל'יום-כיפור' הפיננסי של 1983 היה 'מעורבות המדינה במשק'. אך המדינה היא גם זו שיצרה את הפתרון! להיכן נעלמו פתאום "כוחות השוק"? מסתבר שאלו תקפים לא לפני הסדרת התנאים הכלכליים כך שהחברים של קליין הם שיהנו מ'החופש'. ומכאן, שהשאלה שעלינו כציבור להקפיד ולהתמיד לשאול, היא לא 'האם' מעורבות של המדינה במשק, אלא איך, כלומר לטובת מי. זו בדיוק השאלה שקליין וכל מי שמדבר על 'כוחות השוק' רוצים שלא נבין ולא נשאל.

קליין איננו מקרה יחיד. ב-2009 ראה אור ספר של יורם גבאי, כלכלן ישראלי בכיר שיכהן בין השאר כראש אגף התקציבים. "ההכרעה ביחס לפתיחה המוחלטת של שווקי המוצרים המט"ח וההון", כתב גבאי, "נפלה בהדרגה וללא דיון ציבורי מהותי ביחס להשלכותיה הכלכליות והחברתיות. הדרג המקצועי באוצר ובבנק ישראל הוביל את התהליך".

ההדגשות שלי, המלים שלו ומשמעותן פשוטה: לדעת גבאי, הדמוקרטיה נעצרת על מפתן הכלכלה. המדינה אולי שייכת לאזרחים אך לא כלכלתה-כלכלתם. על המשכיותה של תפיסה זו מעידה העובדה שאת הפרוטוקולים המלאים של 'דו"ח טרכטנברג' אנו יכולים לקרוא רק בזכות פנייה לבג"צ.

אלא שאם לשפוט לפי תשומת הלב הציבורית הרווחת כלפי היסטוריה של הכלכלה הפוליטית בארצנו, אולי גבאי וקליין צודקים: הכלכלה לא שלנו כי אנחנו לא דנים בה ולא לומדים אותה. יענה כל אחד מבאי המכללה על השאלה כמה הוא מקדיש לכלכלה. ועד שיתחולל וכדי שיתחולל שינוי, ראוי לזכור לפחות פעם בשנה, כי 'יום-הכיפור' הכלכלי של 1983 השפיע לפני 30 שנה והוא ממשיך להשפיע עד היום במגמה ברורה של גידול בפערים והנמכת אופק הציפיות שלנו מהעתיד. המפתח הוא בהצבת שאלה פשוטה אחת על סדר היום: לא 'האם' מעורבות המדינה במשק, אלא 'לטובת מי'?