אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

חזרתי מבולבלת ומיואשת מהמסע לפולין. צילום: שירי מנשה.

בשני העשורים האחרונים החלו תלמידים בישראל, רובם דור שלישי בארץ, לבקר באתרי השואה, במסגרת משלחות בתי ספר שיצאו למסע בפולין. מדובר במפעל רחב היקף, שהחל את פעילותו בשנת 1988 והתרחב בהתמדה, כך שעד שנת 2008 יצאו יותר מ–300,000 תלמידים לפולין בנסגרת משלחות אלו.

כמחנכת כיתה בשכבת י"א בבית החינוך "גאון הירדן", יצאתי למסע לפולין עם תלמידי פעמיים, בשנת 2005 ובשנת 2008. ספקותיי באשר לנחיצות המסע ומטרותיו נותרו בעינן, ויותר מתשובות לשאלות בנושא, יש לי בעיקר תהיות.

מסעי הראשון התאפיין בצימאון עז לדעת וללקט כל פרט היסטורי, כל בדל הסבר מפי המדריך, כל עובדה נוספת על השואה ועל מלחמת העולם השנייה.   מסעי השני, אולי בשל העובדה שנשאתי ברחמי את ילדי השלישי, התאפיין בקושי רגשי פיזי ממשי לשהות באתרי ההשמדה ותחושה אישית שלא אחזור לשם יותר, לא אגיע למסע שלישי.

חוסר הנוחות שלי כלפי מסעות בני הנוער לפולין התעורר לראשונה בשנת 1992,  בהיותי בת 19, עם התבטאותה של שרת החינוך דאז שולמית אלוני על בני הנוער אשר שבים ממסעם לאומניים יותר. חשבתי אז ואף הבעתי זאת בקורס מורות חיילות בו השתתפתי, כי יש לחזק את המסרים האוניברסליים – הומניסטיים ולא את תחושת הנרדפות והקרבן. לשמחתי פעל שר החינוך רובינשטיין בנושא זה והדבר בא לידי ביטוי בשנת 1994, עם תיקון חוזר המנכ"ל של משרד החינוך והוספת סעיפים המדגישים את חשיבותם של היסודות האוניברסליים במסע: מודעות למורכבות היחסים היהודיים – פולניים במהלך הדורות, לימוד עקרונות האידאולוגיה הנאצית, יסודות השלטון הטוטליטרי, וכן הלקח האוניברסלי של המחויבות לשמור ולהגן על הדמוקרטיה למען בער כל צורות הגזענות (חוזר מנכ"ל מתוקן 1994).

שני המסעות בהם השתתפתי התאפיינו בתהליך רציני ומעמיק, שכלל לימוד נסיבות היסטוריות, סמינר בן יומיים בלוחמי הגטאות, שמיעת עדויות, דיון על דילמות וכן חלוקה לצוותי עבודה והקפדה יתרה על משמעת. כל אלו תרמו לכך שהמסעות התאפיינו בהתנהגות למופת של התלמידים ולקיחת אחריות מלאה על לוחות הזמנים, ההשכמה בבוקר ושעת ההשכבה, הטקסים וכן ההתנהגות הכללית הראויה והמכבדת.

אם כך, מדוע חשתי אי נוחות לנוכח פסטיבל הדמעות והחיבוקים? מעגל הידיים סביב הר האפר במיידנק? ההתעטפות בדגלי הלאום? מעגלי הדילמות בערב שעסקו בשאלה "מה היית עושה אם היית שכן פולני שנדרש לסכן את חייו כדי להציל ילד יהודי"?

מדוע החלטתי שלמסע שלישי לא אחזור?

התשובה לכך אינה טמונה במטרות המסע כפי שמגדירן משרד החינוך או בתהליך ההכנה. התשובה נמצאת בשאלות עמן חזרתי לאחר מסעי השני. לא חזרתי עם תובנות לגבי הרוע האנושי, מניעיו ומרכיביו, חזרתי מבולבלת ומיואשת יותר, ללא יכולת להכיל או לדבר על מה שראיתי מכיוון שככל שספגתי, ראיתי ולמדתי יותר, הבנתי שאין באמת לייצור אנושי אפשרות להתמודד עם השואה וזוועותיה. כל שכן יצור אנושי בן 17 שנמצא בעיצומו של תהליך התבגרות וגיבוש זהות.

אין אפשרות לדון בדילמות מוסריות שהתעוררו בזמן השואה או להבין את המורכבות, כדברי ק.צטניק זו הייתה "פלנטה אחרת" והמסע לפולין יכול רק, בקושי, לגרד גירוד רפה את פני השטח.

גירוד זה ראוי, לדעתי, להיעשות בין כותלי הכיתה ולאו-דווקא על אדמת פולין.