הצטרפו אלינו בפייסבוק

עקבו אחרינו

28 אפריל, 2013 פורסם ב תוצרת מקומית
אין תגובות

רוקדת כל הדרך לטיפול

דליה הרפז

דליה הרפז, חברת קיבוץ הזורע, היא דמות יוצאת דופן ברחבי המשק. היא משמשת רקדנית בטן, מטפלת ומדריכת ריקוד, שהופיעה במשך עשר שנים מעל כל הבמות הנחשבות ברחבי הארץ. ממש לא הדמות הסטריאוטיפית של הקיבוצניקית. עם הזמן היא למדה לשלב בין שתי האהבות הגדולות שלה, טיפולים וריקודי בטן, ואף מצאה שבסופו של דבר ריקוד הבטן הוא למעשה טיפול בתנועה. ממש לא כפי שהריקוד הזה מצטייר בעיני מרבית האנשים, שעבורם ריקודי הבטן הם בעיקר נענוע של איברים. אדי גל פגש אותה השבוע לראיון טיפולי בתנועה, בו חשפה בין השאר סיפור אנושי מדהים, על אב שהיה שבוי במצרים, דוד שנהרג במלחמה ואח שמת במהלך טיול בחו"ל

מאת: אדי גל

אם יש דבר שמרגיז את דליה הרפז מקיבוץ הזורע, מטפלת ומדריכה בריקודי בטן, הוא כשאנשים אומרים לה, כי ריקודי בטן נותנים להם תחושה של משהו זול, פרובוקטיבי ולא ממש נחשב, סוג של גירוי ותו לא. עבור דליה, לכל תנועה ותזוזה יש משמעות אחרת לגמרי, משמעות טיפולית ומשחררת, מעין ריקוד שבטי עם מוטיבים צועניים שיש בו המון חוכמה ותחושה. לדבריה, ריקודי הבטן מסייעים לגוף ולנפש, והגיעה הזמן שכולם יתחילו להבין את משמעויות הריקוד, ממש כפי שהיא הבינה זאת לפני המון שנים. "הגיע הזמן שהריקוד הזה יסייע לאנשים להתגבר על בעיות וטראומות, כפי שזה עזר לי", היא אומרת. ואכן, לאור כל המכשולים שעברה בחייה, אין ספק שהעיסוק בריקוד הבטן היה עבורה הרבה יותר מסתם ריקוד.

"אמרתי שאבא נהרג ואבא תיכף יחזור"

הרפז נולדה בשנת 1970, יחד עם אחותה התאומה דגנית, בבסיס חיל האוויר ברמת דוד. אביה, רמי הרפז, טייס קרב, בן קיבוץ משמר העמק, לא היה נוכח בלידתן של התאומות. תאמינו או לא, הוא פגש אותן לראשונה כשהיו בנות שלוש. היו לו נסיבות מקלות: הרפז היה בשבי במצרים, ושתי הפעוטות גדלו עם האם נורית, בת הזורע. מי שהיה עבור שתי הבנות מעין אב במשך שלוש וחצי השנים הללו היה אחיה הצעיר של נורית, יורם לפידות. ואז, באוקטובר 73', פרצה מלחמת יום הכיפורים, שם מצא לפידות את מותו. לאחר מכן, בעקבות הסכמי ההפרדה, חזר רמי מהשבי. דליה הקטנה התקשתה להבין מה בדיוק קורה סביבה. ככלות הכל, הרי סיפור חיים כזה היה גדול גם על ילדים שהיו גדולים ממנה בהרבה. "זה היה די מוזר", היא נזכרת השבוע, "במשך כמה שנים יורם היה כמו אבא עבורנו. היו עוד אנשים שעזרו לאמא, אבל הוא היה שם כל הזמן. כשהבנתי שמשהו קרה, אמרתי לאמא, כך היא לפחות מספרת, שאבא נהרג ואבא תיכף יחזור. פשוט החלפתי ביניהם. היינו משפחה חזקה. אמא היא אשה חזקה שהחזיקה אותנו יחד. היא גידלה ארבעה ילדים. גם אחי אמיר הוא טייס. בעבר הוא שימש מפקד בבסיס חיל האוויר, והיום הוא מורה לפיזיקה ביפעת. כשאבא חזר, עברנו לבסיס בדרום ונדדנו בין בסיסים במשך שנים. המון בסיסים. לדעתי, החלפנו מגורים שמונה פעמים. אומרים שכל ילד שעובר בית עד גיל שבע, זו טראומה עבורו. אז לנו היו שבע טראומות כאלה. ממש לא פשוט".

אבא דיבר איתכם על תקופת השבי?

"הוא דיבר. הוא גם נתן הרבה הרצאות, אבל רק במסגרת הצבא ובפני מסיימי י"ב. הזמינו אותו לכל מיני מקומות, אבל הוא לא רצה להפוך את זה למקצוע. הוא לא סיפר על כל מה שעבר בשבי, על העינויים ועל הבדידות. רק כאשר כתבו על זה ספר, למדנו באמת מה הוא עבר, המכות והעינויים. בשבילי, כילדה, זה רק גרם לי להעריך אותו עוד יותר, וגם את אמא, על הדרך שבה התמודדה עם כל הקשיים".

המשפחה חזרה לקיבוץ כשדליה היתה בת שמונה, ואז היא חוותה טראומה מסוג אחר: לראשונה עברה לישון יחד עם ילדי המחזור שלה ונפרדה מהבית הפרטי של משפחתה. דליה: "זה בהחלט היה עבורי דבר טראומטי. כל החיים גדלתי עם ההורים ופתאום אני לא איתם, אלא בבית הילדים. היתה מקלחת משותפת והייתי רחוקה מההורים. בהחלט היה לי מאוד קשה. כמובן שהסתרתי את זה והשקעתי את כל כולי בלימודים. אז, הלימודים לא נחשבו למשהו חיוני בקיבוצים. במחזור שלי, מבין 60 חברים, רק לארבעה היתה תעודת בגרות, ואני אחת מהם. למדתי וקראתי המון. בתיכון למדתי בשומריה, שהיתה אז פנימייה, וגם שם המשכתי לקרוא הרבה, וגם רכבתי על סוסים. אמרו שהבית השני שלי באורווה. הייתי 'מכורה'. בנוסף, הייתי גם פעילה בתנועת הנוער".

ומה לגבי ריקודים? זה לא עיניין אותך?

"מאוד עיניין אותי, אבל התביישתי. רציתי לרקוד, המוסיקה תמיד עשתה לי משהו, אבל התביישתי לרקוד. הלכתי לחוג, אבל להופעות לא הגעתי".

בצבא היא שימשה בתפקיד מדריכת חינוך לידיעת הארץ, עברה קורס מעניין ומאוד אהבה את השירות. אחרי הצבא התכוונה ללמוד פסיכולוגיה ותמיד האמינה שזה הייעוד שלה בחיים. היא נרשמה לאוניברסיטה, התקבלה – ואז נסעה לחצי שנה בהודו, לטיול הגדול שאחרי הצבא. אז גם חל בה המהפך שהכתיב את דרכה בחיים עד עצם היום הזה.

דליה: "בהודו התוודעתי לאופציה ללמוד דרך הגוף, דרך יוגה ומדיטציה. זה היה כמו לגלות מחדש משהו שתמיד התגעגעתי אליו. מאוד משך אותי העולם של החקירה דרך תחושות, דרך הגוף. התחלתי לקרוא על זה ולנסות להבין. כשחזרתי הלכתי לאוניברסיטה, אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא זה. אחרי חודשים התחלתי שם קורס של אבחון דרך כפות רגליים אצל מיכל קהת, שמאוד עודד אותי להפסיק ללמוד. הלכתי ללמוד את שיטת טיפול אבי גרינברג, שזו שיטה של קריאה בכפות הרגליים ועבודה דרך רפלקסולוגיה וטכניקות עיסוי. זו שיטה משולבת של המון כלים. קודם יש אבחון דרך כפות רגליים ואז מחליטים על דרך הטיפול".

מה המשמעות של אבחון דרך כפות רגליים? זה סוג של שער לגוף שלנו?

"בכפות הרגליים יש תמונה אמיתית של הגוף. זה ידוע, יש נקודות ורפלקסים, אבחון לפי איברים, מה קורה פיזית, לפעמים זה מצריך בדיקה. זה ברמה הפיזית, הראשונה, ואז יש טיפול הוליסטי שאומר שלכל איבר יש תפקוד, לא רק פיזית אלא גם נפשית. כשאתה כותב, זה לא רק פעולה פיזית אלא גם נפשית, וכך לגבי כל איבר. הטיפול נעזר בארבעת האלמנטים של הטבע: מים, אדמה, אש ואוויר. זה גם מחלק את התפקודים בגוף. זה דבר ידוע ברפואה ההודית, היהודית והיוונית. למדתי טיפול מגע ותנועה, וזה עזר לי להשתחרר כבן אדם, ואז הגעתי לריקוד שעבורי היה להגשים חלום. פשוט עפתי. הצטרפתי ללהקה והופעתי במשך עשר שנים".

ואיך ילדה טובה הזורע, קיבוץ של ייקים, מגיעה לריקודי בטן, שבתודעה שלנו הוא ריקוד מזרחי לגמרי?

"הקצב, הקצב. זה בכלל לא בחירה מהראש. הייתי במסיבה של ריקוד חופשי, ופתאום נכנסה רקדנית עם מתופף שהתחילה להזיז את הגוף שלה עם קצב. פשוט מתתי. למחרת הייתי בסטודיו. זה הפרעה כזו, אין בזה היגיון. הריקוד הזה מורכב מתופים וקצב, הוא בנוי על שחרור, ויותר מאוחר הסתבר לי שהוא בנוי על ריפוי, טכניקות של ריפוי. יש טכניקה שלמה כזו, למדתי אותה מאוחר יותר אצל אורלי פורטל. הוא בנוי על התנועה הטבעית של הנשים ואפשר לקחת אותו למקום של ריפוי. כמובן שאפשר לקחת אותו גם למקום של בילוי, אבל בילוי דורש תמיד נצנצים ובגדים ולבוש מיוחד עם מאמץ מסוים. היום אני בכיוון של ריפוי. בסדנאות שאני מעבירה לנשים יש תנועות שחרור, אימון של 40 דקות שבו משחררים את כל האזורים בגוף, ואז לומדים את טכניקת הטלטול, שהיא הבסיס של ריקודי הבטן. זו טכניקה שמתחילה מכפות הרגליים ועוברת לאורך כל הגוף. הוא משחרר ועושה טוב יותר מכל מכשירי החיטוב. אחר כך יש את המוסיקה, לעוף במרחב, שזה כיף מסוג אחר, ממש ביטוי אישי ותנועה".


תערובת של ייקית ופראית

לפני כמה שנים עברה משפחת הרפז טרגדיה נוספת: הבן הצעיר, ארז, נפטר בעת טיול בדרום אמריקה. הוא עמד לחגוג יום הולדת 25 וההורים טסו לפגוש אותו, אבל יום לפני יום הולדתו נפטר ארז מדום לב. לארז, שהיה קצין לוחם בסיירת גולני, היתה בעיית לב שאיש לא היה מודע לה, וזו הביאה בסופו של דבר למותו.

מאז שגילתה את נושא הטיפול ואת האהבה לריקודים, חייה של דליה מתחלקים בין שתי האהבות הללו. תקופה מסוימת הריקוד עמד במקום הראשון, בתקופה אחרת דווקא היה זה הטיפול. אחותה התאומה, אגב, עושה בדיוק את אותו מסלול. ותמיד אחת האחיות נמצאת בעיקר בקטע של הריקוד, ואילו השנייה בקטע של טיפול.

היום דליה מתרכזת בעיקר בטיפול, תוך שילוב סדנאות לריקודי בטן, ואחותה בעיקר מדריכת ריקודים. סוג של השלמה בין תאומות. לפני 11 שנים נולדה בתה רז, אותה היא מגדלת כאם חד הורית. אז היא גם החליטה לחזור למקורות, לקיבוץ הזורע, שם היא מתגוררת עד היום. כיום היא ממעטת להופיע בריקוד. היא בעיקר מתגעגעת להופעות ולאקשן של הריקודים, אבל היום החיים הפכו אותה לקצת אחרת.

חסר לך הקטע של ריקוד מקצועי והופעות?

"כן, מדי פעם, אבל אני שמחה לשלב את הקטע של התנועה והשחרור לתוך הטיפולים שאני מעבירה. גם מאוד מעניין אותי לעבוד עם גברים, כי ריקודי בטן זה רק לנשים, ומעניין אותי לעבוד עם כולם. גברים מגיעים לחדר הטיפול וגם אז עושים תנועות של ריקוד שבמקום אחר לא היו עושים בחיים. החלום שלי זה שיהיו לי קבוצות מעורבות, של נשים וגברים. זה לוקח זמן להתפתח. היום אני חזק בטיפול הפרטני ואני עומדת להיכנס למחקר של בית החולים בני ציון בחיפה, שמתמקד בקטע של שילוב שבין רפואה קונבנציונלית ואלטרנטיבית. זה מחקר מאוד רציני. מצד שני, יש לי פעמיים בשבוע קבוצות של ריקודי בטן, כאן בסטודיו בקיבוץ הזורע, ואז אפשר להתפרע ולהשתחרר".

איך את מגדירה את עצמך, מטפלת שגם רוקדת או רקדנית שגם מטפלת?

"ההגדרה כל הזמן משתנה. אבל תמיד יש טיפול במגע ובתנועה, אבל לפעמים יש יותר דגש על ריקודי בטן, ולפעמים הדגש הוא על הצד הטיפולי. אבל תמיד שני האלמנטים שם. בהופעות ובכוריאוגרפיה אני כבר לא מתעסקת היום".

יש היום יותר פתיחות בקיבוץ לדרכי הטיפול הללו?

"בעולם כן. כאן, בהזורע, שזה הבית שלי – פחות. זה קיבוץ ייקי ושמרני, שמאוד עסוק בתהליכי השינוי שלו. בקיבוץ אף פעם לא היה מקובל מה שאני עושה, אבל תמיד היו לי מטופלים מבחוץ. הקיבוץ לא ממש מקבל את זה. כשחזרתי לקיבוץ הייתי בתקופה של הופעות. העליתי כאן מופע בזמנו, עם מתופפים. כל הקיבוץ בא, אמרו לי שזו פעם ראשונה שזה קרה. בהתחלה לא ידעתי איך רואים אותי, אבל לאט לאט התחלתי להרגיש עוף מוזר. לימדתי בכל העמק, והיום רק פה אני מלמדת".

הקיבוץ מקבל אותך היום כפי שאת?

"הקיבוץ עסוק היום בשינויים שהוא צריך לעבור. יש מאבק מאוד חזק בנושא הזה. אני תמיד הרגשתי כאן בבית. אני קשורה להורים שלי, הקבר של אחי כאן, יש לי קשר למקום. אבל הקיבוץ כקהילה? אני לא מרגישה שהוא מסוגל לקבל מישהו שעוסק בתחומים כל כך שונים כמוני. אני בעד השינוי, אנשים רוצים יותר חופש אישי, זה קיבוץ שעדיין לא הופרט. הכל מאוד מסורבל וכבד. כתבתי מכתב בעד השינוי, אבל אנשים פוחדים. יחד עם זאת, העולם השתנה וגם הקיבוצים השתנו, ואני מקווה שגם לכאן יגיע השינוי. אני יודעת שזה ייתן לי הרגשה טובה".

יש בך המון פנים. מצד אחד, מופיעה על במה, ומצד שני נחבאת אל הכלים.

"יש בזה משהו. זו תערובת של ייקית ופראית. יש לי סדנה בשם 'האשה הפראית', ריקוד בטן כריפוי. אני חושבת שבכל אשה יש את השילוב הזה".

והיכן תהיי בעוד עשר שנים?

"שאלה טובה. אני חושבת על זה מדי פעם. אני רואה את עצמי בתחום הטיפול, במגע ותנועה. אני רואה את עצמי גם עושה סדנאות בתנועה וטיפול תנועה, מגע, גם עבור גברים וגם עבור נשים. לשם אני הולכת, בלי ספק".

 

השאירו תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים


תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>