אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

מירי בלאלי הבריאה מהסרטן למרות כל התחזיות שחזו לה הרופאים ולמרות שהייתה פעמיים במצב של מוות קליני וכל זה בלי תרופות

לורט- בר קאופמן

כאשר פגשתי את מירי בלאלי בפעם הראשונה זה היה במחלקה האונקולוגית בבית חולים ברזילי באשקלון יחד עם הרופא המטפל שלה פרופסור גיל לוגסי, בדיוק לאחר שהתבשר לה בפעם השנייה כי היא אלרגית לתרופה והאפשרות הנוספת היחידה היא להזמין תרופה באופן פרטי מחו"ל. החלטתי לדבר איתה וניגשתי אליה, להפתעתי היא חייכה אליי כאילו היא לא חולה כלל. בפעם השנייה שפגשתי אותה כבר ישבנו על כוס קפה במרינה של אשקלון כאשר הרוח החמימה שמבשרת ספק חורף ספק אביב מנשבת על פנינו.

מירי גילתה שהיא חולה בלוקמיה בשנת 2002 אך היא מספרת כי ידעה עוד קודם אך במשך שלוש שנים כל הרופאים טענו כי היא חולה "בסתם שפעת" או בהפרעה נפשית כלשהי, מירי נלחמה היא ידעה שזה לא רק שפעת או בעיה נפשית, אלא שיש שם משהו אחר. מירי מספרת שהיא ירדה יותר מ-15 ק"ג והייתה כבר שלד ואז היא הגיעה לפרופסור לוגסי והוא זיהה מהר מאוד כי היא חולת לוקמיה במצב מתקדם מאוד. מהר מאוד החלו טיפולי הכימותרפיה אך זה לא עזר לנסיגת המחלה או אפילו לעצירתה, בשלב זה לא היו תרופות חלופיות לכימו ולכן החליט פרופסור לוגסי להמשיך את הטיפול בטענה כי "לעיתים לוקח זמן לתרופה להשפיע ממש". המצב הביא את מירי לדיכאונות וחששות לעתיד והסיבה העיקרית לכך היא שביתה הייתה בכיתה ד' ומירי היא אם חד-הורית.

"באחד הימים נזכרתי במשפט שאימא שלי אמרה לי פעם 'אין ייאוש בעולם כלל' והלכתי לים למרות התשישות שבה הייתי. ישבתי על החוף והסתכלתי על הרקיע והשמיים, הם התחלפו בצבעם ממלאי עננים ואפורים לבהירים וריקים מעננים, התחלתי לדבר עם עצמי ופתאום הרגשתי כאילו אני מדברת עם מישהו"

מירי חזרה לביתה והחליטה לנסות להבין מי דיבר איתה שם ? האם באמת יש מישהו שם למעלה? היא פנתה לקבוצה שנקראת 'ערכים' והחלה את תהליך החזרה בתשובה יחד עם ביתה. "לפתע קיבלתי משמעות אחרת לחיים, הרוחניות מלאה אותי והסרטן נסוג עמה".

"הסרטן שלה נסוג במהירות מדהימה, סוג הלוקמיה של מירי הוא סוג שאינו נסוג במהירות ובמיוחד כאשר מגלים תסמינים של אלרגיה אצל החולה , אך היא החלימה תוך כחצי שנה" אמר פרופסור לוגסי בתגובה על הנסיגה במחלתה של מירי.

תהליך החזרה בתשובה המשיך עם מירי עד אשר ביתה סירבה לקחת חלק בעניין. לאחר כמה שנים בשנת 2006 חלתה מירי בפעם השנייה. "הסיכויים להחלים בפעם השנייה מסרטן הרבה יותר נמוכים מהסיכויים שקיימים בפעם הראשונה, אנו ממליצים להחליף את הטיפול במקרה של חזרה" טען פרופסור לוגסי "ניסינו להשתמש בתרופות הניסיוניות בפעם הזאת מכיוון שבפעם הראשונה טיפול הכימותרפיה לא עזר במיוחד".

אבל מירי גילתה סימני אלרגיה כגון פריחות וחולשה עד אשר אושפזה בעקבות מחסור בחמצן "זה נראה כאילו הסוף קרב באותה שניה, חשבתי על הילדה שלי היא הייתה רק בת 15 בגיל שהיא הכי צריכה אותי. ממש התחננתי לאלוהים שלא ייקח אותי, לא עכשיו זה לא הזמן" מירי הייתה מחוסרת הכרה במשך יומיים וביתה נשלחה לגור אצל האפוטרופוסית שנקבעה ע"י אימה במקרה ויקרה לה משהו.

לאחר יומיים התעוררה מירי והחלו הניסיונות הנוספים למצוא תרופה חדשה, פרופסור לוגסי ומירי החליטו להזמין באופן פרטי טיפול ניסיוני מארה"ב, הסיכויים לא היו טובים אבל מירי רצתה לנסות כל דבר. "המחשבה היחידה שליוותה אותי הייתה שאסור לי להשאיר את ביתי כי אין לנו משפחה קרובה שיכולה לטפל בה ואביה נמצא בחו"ל וניתק את הקשר אתנו".

כאשר התרופה הגיעה גילו פרופסור לוגסי ומירי כי גם לתרופה זו היא אלרגית. מירי החלה במדיטציות, יוגה ופעילות ספורטיבית ונראתה נסיגה בזכות זה במחלה.

"אנו לא ממליצים לאנשים שחולים במחלה לא להשתמש בטיפול הקונבנציונאלי, הנס שקרה למירי הוא יחיד ומיוחד רובם מתים בסופו של דבר, הכוח רצון שלה היה חזק יותר מכל טיפול אחר וזו הסיבה כנראה להחלמתה. אך אין לאפשר לחולים אחרים לקחת את זה כדוגמא, טיפול הכימותרפיה מוכיח את עצמו ב95% מהפעמים" ביקש פרופסור לוגסי להוסיף.

מירי היא אישה מיוחדת במינה עם כוח רצון מברזל וזה כנראה מה שעזר לה להחזיק, אנשים כמוה יכולים ללמד אנשים אחרים כל כך הרבה ואני ממש מאושרת שפגשתי אותה באותו יום במחלקה האונקולוגית לפני 10 שנים.